גושפנקא דמלכא (רמב"ם) ס

מבעייא כי האי גוונא להרא"ש וההולכים בשיטתו שסוברים דהלכה כמאן דאמר האומר איני זן וכו' כופין להוציא ומכ"ש שכו' לח' ואע"פ שהוא אינו אומר איני זן וכו' זה גריע מיניה הוא כיון דאנן חזינן דאין לאל ידו אמרי' ודאי דאפי' למ"ד עד שיכופוהו להוציא וכו' מודה דבכי האי גוונא כופין אותו להוציא אליבא דכ"ע מפני כי נפש הוא חובל ואתי ב"מ שכן מריח הפה וכו' ע"ש הרי דטענת מזונות לחודה עליה כופין וכו' ולא מט' סניפים וצירופים והשתא דאוקימנא לעניין הלכה דלא כייפינן לדידן אלא בהנהו דסי' קנ"ד או אם אינו יכול להיות זן מטעם כי נפש הוא חובל אבל אם יכול לזונה אלא דאינו יכול לפרנסה כפי כבודה כבר כתב הריב"ש משיאין לו עצה וכו' ואין כופין או אם אינו רוצה לא ליבם ולא לח' כופין אותו לח' וכל הנשאר מטעינן ליה או משיאין לו עצה נחזור על הראיות שהביא כבודך ראשונה אמרת שהר' מים רבים פסק כך דע"י צירוף כייפי' והביא ראיה מדברי הריב"ש תדע לך שהרב הנז' לא סמך ע"ד הריב"ש אלא ע"ד רבני אשכנזים בתשובות ששלחו למרן ועליהם סמך ולכך לא עיין ולא דק בדבריו וכתב וז"ל וכד מעיינינן בדברי ספרי הפוס' אחרים מצאנו ראינו שלא חששו כהריב"ש ז"ל אבל מדברי הריב"ש ז"ל לא נחה דעתו ואף על פי שחסר בדבריו כמו שנראה לעין בעלי השכל לא הרוה צמאונו ומזה הטעם לא הוצרך לדקד' ולעיין בדבריו כמו שהוכחנו כוונת דבריו ואותה מתייא ל"ש מתייא לדידן ואפילו לדידהו ומכל שכן לדידן אבל אינהו סמכו לפי מנהגם דאית להו בכל מידי מח"ק וכייפינן תדע דהרי מרן ז"ל לא השיב להם על טענותיהם כולם שש הנה ולש"וט בדבריהם אלא מצא טענה אלימתא והיא דאינו יכול לזון ואיש עני הוא ובשביל טענה זו כתב להם ומכל הני טעמי וכו' אליבא דכ"ע כופין ויפה עשו שנדוהו וכו' ועיניך תחזינה דבריו דאין בהם כדי שביעה גם בטענה שנית ושלישית דבשלמא טענה ראשונה שאחד מהם נשוי טענה ויש בה ממש שהרי הצרפתים כופין בשבילה ויש מן הפוס' דברו בטענה זו אלא טענה הב' שהוא משודך מי יאמר שהיא טענה אפילו להיות סניף ואפילו לסברת רש"י דאמר מו"ש לאו דוקא מכל מקום בעינן אמתל' דאית בה ממש שנקר' אמתל' וזאת ואפי' להיות סניף לא חזייא גם את השלישית שאין נוחה דעתה עם דעת היבמים ושיבחה וקילסה שהיא טענה אמיתית ומפיה אנו חיין שאם אומר' כך היא נאמנת והביא ראיה מדברי הרמב"ם מט' מאיס עלי שכופי' לגרש מכ"ש שכופין אותו לח' ואותה סברא דחויה היא אצל כל גדולי בעלי ההוראה ואפילו לדעת ה"המ שהוא ראש ופינה בדברי הרמב"ם וכל הרכסים בדבריו ישים לבק' דחה דבריו בזה כדפי"ל וכן מרן והריב"ש והרשב"א והרמב"ם והרישב"ץ ונכדיו וכו' כדפיר' וכתבו דאין לחלק בין גט לח' והוא סמך על תשו' אשכנזים ולדעתי ליכא סמי' ואם באתי להשיב על דבריהם יכלה הזמן ואין לי פנאי ואפשר דקי"לה מח"ק ובנקל כופין לח' שכך מנהגם ולכך חשיב אותם אמתי' וסמך ע"ד תשו' אשכנזים אבל לדידן קי"לן מי"ק וכדעת מרן דגט וחליצה שוים כמ"ש שהשיב לרבני אשכנזים והפיל דבריהם ארצה כמ"ש לעיל גם מ"ש כבודך דמרן הודה והסכים לדבריהם לא היו דברים מעולם כי אם בט' מזונות גם ראיה שהביא כת"ר מדברי הרב המאי"רי לית' דשאני התם דרוצ' לעגנה ואינו רוצה לא ליבם וגם לא לחלוץ עד שיתנו לו ממון והוי כהך עובד' דהרא"ש דקי"לן דכופין אותו לח' דמצוות לאו ליהנות ניתנו ואפילו בלא טעם דאשה ובנים ואף על פי דהראיות שהביא מרבינו אביגדור ומהגהו' מרדכי ומזה"בי משמע דאפי' טענת נשוי לחודה כופין עליה אין משם ראיה דרוח אחרת אתם דמח"ק ואפי' באמתלא אחת כופין כדעת רש"י ז"ל ואנן לקי"לן כותי' דאל"ך למה הוצרכת לטענת צירוף אפילו באחת ועלתה לו לכפות בסיבתה ולכך אין לסמוך ע"ד כלל ואין לנו אלא מה שפי' גדולי ההוראה קמאי ובתראי דקי"לן כוותייהו ואין לזוז מדבריהם דאין לכוף אלא בהנך דכייפינן בא"א או אם איש עני הוא דעל הראשו' אנו מצט' והוא בא להוסיף אשה ב'. ומכ"ש דכ"ש בנד"ז שפי' דבריהם רבני העיר דנתייסדה על פי הוראתם ואין למרות את פיהם והם אמרו דאין לכפות ובתראי פיר' דברי הראשונים ובאו אחריהם ואמרו דאפילו ב' נשים וטענת מזונות אין כופין וכן כתב משם הגדולים הריב"ש והרשב"ץ יו"ב והר"ש דוראן ולא חשו לאותה תשובה של הרשב"ץ סימן ק"פ והם כתבו יו"ב והרש"ד הפך דבריו והם בתראי וכוותייהו נקיטינן וכ"כ הפ"ץ וכן אתה רואה בעיניך אותה תשובה דהרשב"ץ בסימן ק"פ כל רואה תמוהי קא מתמה דכל דבריו שם הוא הפך ההלכה ונטה דעתו לסבר' בה"ג דאית ליה מח"ק ועצ"ט היינו כפיה וכבר דחו דבריו הרמב"ן והרשב"א וכל הפוסקים כמ"ש יו"ב והרש"ד דכולהו אית לאו עצ"ט בעלמא וכן שם הביא ראיה מדברי הרמב"ם שכתב במאיס עלי כופין וחלק בין גט לח' והוא הפך כל הפוס' שסמיכתינו עליהם ומאח' דהם דברים גלויים ומפו' לכל שהם הפך ההלכ' לא הוצרכתי להאריך בזה ובמה שכתבתי יתפרסם הכל ואתה אומר דכונתו לומר בהצטרף ג' טענות כופין ואין משמע כן מדבריו דלא הזכיר לא סניף ולא צירוף ואדרבא משמע מדבריו שכ"א ואחת בשבילה כופין לח' שכתב וז"ל נמצא כופין וכו' מכמה טענות אחר מדין מורדת וכו' ע"ש דתופס כ"א לבדה ועוד דאם באמת כונתו ע"י צירוף טענה ג' דנתקים לא צריכה צירוף מידי דהוה מו"ש ולמאי איצטריך צירוף ועוד דלא ימנע בניו ונכדיו להזכיר דבר זה ולא מלבד דלא הזכירוה והעלימו עיניהם ממנה כתבו הפך דבריו ואת"ל דלא מהני בשתי אמתלו' כדפי' וכתבו משמו הפך דבריו באותה תשובה וכ"כ הוא בתשובה אחרת הפך תשובה זו ואפי' אם יהיה כדבריך דכונתו פי' צירוף לא אזלינן בהא כוותיה מאחר דבניו ונכדיו ראו את דבריו וכתבו הפך דבריו דפירוש אפי' בצירוף ל"מ כדפי' וכוותייהו נקיטינן וכן היא דעת מרן ומכ"ש דדבריו מפורשים דבלא צירוף קמשתעי

והשתא דעמדנו על קו היושר והאמת דצירוף לא מהני לענין כפיה וכו' עכשיו נתתי את פני ודעתי לאותם אמתלות שכתבת בראשית כל טענת האשה שהוא נשוי וכו' וטענה זו תשובתה כבר היא כתובה לעיל וטענה ב' היא דאין כונתו למצוה דגילה דעתו מקודם שהיה רוצה לחלוץ וכו' ואני אומר ומאי הוי אם מתחי' היתה כונתו לח' ועכשיו הדר ברוחו ובן אדם ויתנחם כתיב ועכשיו רוצה ליבם אמאי כייפינן ליה לח' ומצוי"ק ובלא"ה הכי קי"לן כחכמים יבמה יבוא עליה מ"מ אפילו מתכוונין לשם נוי וכו' וזה בדבר זה לא נאמר עליו שאינו מתכוין לשם מצוה כמ"ש מרן