גושפנקא דמלכא (רמב"ם) נט

שלא נטל רשות מן המלך וכי המלך גזר על הח' דהמלך לא גזר אלא על היבום דאית ליה דאין נושאין שתי נשים ומוכרח לומר שאי אפשר ליבם הרי מפורש בדבריו דטעמו הוא מאחר דאינו יכול ליבם ואין אנו יכולים לומר מצי"ק ובידינו לחלוץ אלא שהיבם מעכב בדבר כדפירש' והיא כונת הרב שכתב ואף אם לא תהיה ט"ז חזקה וכו' היינו מסיב' היבם שהוא מעכב ולכך כו' לחלוץ ועוד דאם כוונת הרב לומר דע"י צירוף חולץ אף על פי דיכול לקיים מ"י למה הוצרך להאריך כ"כ ואמר ודע כי מפני הטענה זו אין כופין וכו' ובשאר אמתלאות שכיוצא בהן בבעל אין כופין להוציא ביבם הדבר ברור אין כופין לח' וכו' והא בלאו הכי גם הקהל כך עשו דלא כצרפתים אלא ע"י צירוף אבל אותה טענה דנשוי לבדה לא מהנייא וע"י צירוף מהנייא כשאר אמתלאות שכופין עליהם אלא ודאי לא מהני אפי' ע"י צירוף אלא בהנהו דא"א דוקא והכא שאני מטעם דאינו יכול ליבם ולכך הוצרך להזהיר ועוד דאם באמת מהני הצירוף לכוף לח' אע"פ דיכול ליבם אמאי הוצרך הרב ז"ל להאריך כולי האי ישיב בקצרה ויאמר להם דשאני הכא דע"י צי' מהני וכופין אף ע"פ דבאותה טענה לא מהני בצירוף אחריני מהני ומאי סניפן וכל האריכות שכתב והאזהרה שהזהיר ודברים פשוטים למי שמודה על האמת ועוד דאם לא תפרש דברי הרב כדפי' אלא תפרש דבריו כמו שהבנת דעי"צ יכולין לכוף לח' אע"פ דיכול ליבם תקשה דבריו אהדדי דהכא קאמר דעי"צ שמא נשוי עם הטענה אחריתי דשהויי מצוה בצירוף ב' קאמר דכופי' לח' ובסי' א' כתב במי שהיה נשוי ואינו יכול לזון כפי כבודה משיאין לו עצה וכו' הרי בשתים ולא עלתה לו ואמאי והא אית ליה ע"י צירוף כופין לח' ואין לחלק ביניהם דא"כ אין לדבר סוף ולא נתנו דבריה' לשיעורי' וא"ת דבלאו הכי תקשה להרב היכי קאמר בט' מזונות ובצירוף משיאין לו עצה וכו' והא טענ' מזונות גרידא כופין לח' דהא אפילו בא"א כופין ומכ"ש בצירוף וראיתי למר"ן בתשובה שהשיב לאשכנזים בשו"ת שלו תירץ דשאני דברי הריב"ש דקאמר משיאין לו הוא מיירי בדיכול לזון אלא דאינו יכול לזונה לפי כבודה ע"ש ועוד דכמה וכמה מצינו להפוסקים דאית להו מי"ק ואפילו להחול' דאית להו מח"ק ואפילו בצירוף לא מהני לכוף עיין בב"י בסימן קס"ה שהביא דברי הריטב"א במי שנשבע לחולץ בזמן פלוני ויש לו אשה ובנים וכתב דאין לכופו אפילו לקיים שבועתו משום דלא ליהוי חליצה מעושה ואפילו להחולקין דאית להו מח"ק אין כופין וכ"כ הרא"ה רבו הרי בצירוף בשתים ולא עלתה לו ואפי' לכופו ע"השבו וקאמר דאין כופין אלא באותם אמתל' דכופין בא"א ע"ש והיא כונת הריב"ש דכתב ודע וכו' דבא לשלול כל הדברים האלו וכל הטענות ב' וג' כי אם דוקא אותם הנז' בא"א ואע"פ דבסי' ש"ב כתב דאפי' להפוס' דאית להו מי"ק והיכא דנשוי מח"ק היינו לענין דאין כותבין עליה אגרת מרד וכו' כמו שגילה דעתו בסי' ר"ט והתם איכא ב' אמתל' ולא הועילו וכת' דאין כופין אלא בהנהו דכופין בא"א ע"ש וכ"כ ראבי"א אפילו יש לו אשה ובנים והיבמה זקנה ואינה ראויה לילד ובמקום שקבלו עליהם חרם רגמ"ה ואין כופי' הרי כמה אמתל' ואין כופין וכ"כ בעה"ת אפי' קי"לן מח"ק מ"מ לא כייפי' לה דהו"ל חליצ' מעושית ופסו' אלא באותם שכופין בא"א ואפילו יש לו אשה ובנים ובמקום שקבלו עליהם תקנת רגמ"ה הרי כמה אמתלאות ואין כופין וכ"כ רבינו משה מקוצי ז"ל וז"ל אפילו קי"לן מח"ק אין כופין לח' דהא בש"ס איתא אפילו אם היבמה מביאה כמה אמת' ומבקשין להטעו' ואמאי מבקשי' להטעו' אם יכולים לכפו' וראוי לפסוק הלכה כמ"ד דאין כופין לח' מאחר דקי"לן חליצ' מעושה פסולה ולמ"ד דאין כופין למה נכניס ראשנו בין הרים הגדולים שאם אין לכוף אותו אין בזה הפסד ואם נכוף יש הפסד גדול דשרינן יבמה לשוק ע"ש לשו"ת מר"ן בתשו' אחרת למר דודו וכן היא דעת התוס' והרא"ש שדחו דברי רש"י שכתב לאו דוקא מוכה שחין וכו' אפי' באמתל' אחרת והמה דחו דבריו וכתבו עליו דאמאי בש"ס הוצרך לומר דמטעין ליה והא איכא כמה אמתל' ולכך כתבו דלא מהני כפיה אלא באותם שהוזכרו בא"א ואם איכא דבר אחר דע"י כופין כמו ב' וג' לא היו נמנעים מלהשמיענו ועוד מדקאמרי כמה אמתלאו' משמע אפי' בצירוף לא מהני וכן דעת מר"ן בקצר דכתב טענה מספק' אינה דינה כמורדת וכו' ע"ש דכונתו לומר לאפוקי לח' לא כייפינן אלא בהנהו שהוזכרו בא"א כמ"ש בס"ד וז"ל וכן אם היה יבמה מוכה שחין וכו' שנת' בסי' קנ"ד וכו' ע"ש הרי דאית ליה אפי' טענה מספקת והיא במקום ב' לא מהני אלא באותם דסימן קנ"ד ומשמע ג"כ מדבריו דגט וחליצה שוים וכן מצאתי דבריו מפורשים בתשובה שהשיב לרבני אשכנז בתשובה הסמוכה לה שהפילו דבריהם ארצה באמרם לכוף לח' ליבם שאינו הגון בכמה טענות וכתב להם דאפילו ביבם שאינו הגון אין כופין לח' ישתקע הדבר ולא יאמר וה"המ כתב ע"ד הרמב"ם שכתב כופין לח' ואבדה כתובתה זהו כפי דעתו דאית ליה בא"א באומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש ואין לסמוך ע"ז וכן הסכימו חכמי ישראל שלא לכפות וקראו תגר על האומר לכפות והא פשיטא לן דלא שני לן בין הבעל הגון או שאינו הגון דהא כמו שהגט מעושה פסול כמו כן חליצה מעושה פסולה וגם הפיל דבריהם ארצה במה שכתבו דכו' אותו לחלוץ מפני דלא היה כונתו מקודם ליבם ע"ש וכן כתב הר"ש דוראן ז"ל ואפילו טענה האשה שהוא נע"וב ואינו יכול לזון ואפילו אינו מכוין לש"מ אין כופין לח' אלא בהנך דסי' קנ"ד וכו' וכ"כ בשם הריב"ש והרשב"ץ ע"ש הרי כמה אמתל' ואעפ"ך כתב אי"כ ומתוך דבריו למדנו דהגט והח' שוין וכ"כ יו"ב ע"ש וכב"י בשם הרא"ש דכל הכופה לח' מרבה ממזרים בישראל ואל תשיבני דבר מאותה תשובה של הרא"ש שהביא הרב בב"י ביבם שהוא נער ובער ואינו יכול לזונה וכתב ע"ז דכופין אותו לח' ורצית אתה להביא משם ראיה דע"י צירוף כופין דשאני התם דבכל טענה לחודה מספקת לכופו לח' חדא דהתם לא תבע היבמה ליבמה דאינו רוצה ליבם אלא לח' אלא מבקש שכר ממנה כדי לח' לה ואם לאו תשאר עגונה ובדבר הזה כופין אותו כמ"ש הרמב"ם ורבי' הטור ומרן בסימן קס"ה ע"ש ועוד טענת מזונות גם היא לבדה מספקת ועדיף טפי יותר ממוכה שחין וכו' עש"ד ותראה דלא כפה אותו משום צירוף דהא טענת מזונות אפילו בא"א כופין לגרש ואפילו למ"ד אדכופין לו לגרש כופין אותו לזון היינו אם יש לו או יכול להשכיר עצמו אבל בנדון דהרא"ש איש עני ולאו בר מלאכה הוא ועיין דברי מרן בתשובה שהשיב לרבני אשכנז שכתב וז"ל ועוד דאפילו לא היה נשוי אשה מאחר דאין בידו לפרנסה לא