גושפנקא דמלכא (רמב"ם) נח

דעת הרמב"ם לפי מה שהכרחנו לעיל דאית ליה כגירס' הרשב"א דקידש הרי הוא ככנס ממילא אית ליה כוותיה דאם כנס מוציא דדוחק לומר דאית ליה כתרי קולי דידהו מאחר דלא פי' דבריו אפושי פלוגתא לא מפשינן

אלא דיש לי להסתפק ששמעתי מאחורי הפרגוד שאמרו דהתם בעיר הלזו דיש מן החכמים שאמרו לו והתרו בו בפירוש ואמרו לו אסורה עליו ויש חכמים אחריני שהתרו לו ואחר מכן הלך וקידש מי אמרינן מיקרי התראה ומפקינן לה מיניה או אמרינן מאחר דקידש ע"פ המתירין לא קנסינן ליה

ולעד"ן מאחר דבעיר הלזו לית להו בי"ד קבוע על מה לסמוך וגם הת"ח הם נערכים בערך אחד וליכא בהו חכם מפורסם מבעלי ההוראה שישמעו לו יותר מאחריני שאמרו לו והתירו לו לא מקרי התראה ומנא אמינא לה מדברי הרא"ש ז"ל והביא דבריו רבינו הטור בסי' קמ"א וז"ל תשובה אע"פ שנכתב הגט ונחתם בשיב"ליא וכו' ובסוף התשובה כתב והביא דבריו הרב"י וז"ל המתירי' לא יפה כיוונו ואף אם יאמר לא עברתי על התראת בית דין לאו כל כמיניה חדא שהדבר ידוע שאין בשיב"ליא ובכל פרוב"ינצא אדם שיוכל לחלוק על הוראתך אף כי היית מיקל והם מחמירין וכו' יעיין שם. הנה מפורש מדברי הרא"ש דדוקא אם הוא אדם גדול שהתרה בו לגבי אחריני שהתירו לו דאינם יכולים לחלוק על דבריו מטעם כמאן דליתנהו דמי ולא הו"ל לסמוך עלייהו דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים אבל במקום דערכם שוה לא מקרי התראה. וכן ראיתי להרב באר הטיב שהביא משם המביט ומרן בתשובה וז"ל התרה בו חכם אחד וכו' אין מוציאין זולת אם החכם שהתרה הוא מפורסם בחכמה ולא היו נערכי' אצלו יע"ש. ואף על גב דבאותה תשובה פליגי המביט ומרן ולא ראי זה כראי זה מ"מ בדבר זה הכל שוים יע"ש

ואחר כותבי ראיתי למהר"י עייאש ז"ל בספ' ב"י ח' א"הע שאלה י"ט שהביא דברי הרב"י סוף תשובת הרא"ש להוכיח ממנה שהתראת יחיד שמה התראה ולא בעי בי"ד וכתב הרי משמע דהתראת אחד בלבד חשובה התראה וכו' ולא דק במאי דכתב התראת יחיד שמה התראה ואע"ג דאיכא מתרין והביא סייעתא מסוף תשובת הרא"ש והעיקר דבעי' אחד חכם מפורסם והוא גברא רבא דא"י לחלוק ע"ד לא כתב והוא כתב משמע דהתראת יחיד הוי התראה כמות שהוא בין רב האיכות או לא והוא הפך דברי הרא"ש דבעי מפורסם דאינם יכולים לחלוק עליו ועוד כתב ושוב מצאנו הדבר מבואר למוהריק"ש וז"ל התרה בו חכם אחד שלא יכנוס וכנס תצא אפילו היו המתירין רבים בשם מהרי"ק בדיני מים שאל"ס ע"כ ומאי ראיה מביא משם דמהרי"ק פי' דבריו אם החכם שהתרה בו הוא מפורסם בחכם ולא היו נערכים כמ"ש לעיל והוא ז"ל העיקר חסר מן הספ' ומי שחותמו אמת ינחני במעגלי צדק ואמת ויצילני משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר: הלכות יבום וחליצה

פרק א' ה"א מצות עשה מן התורה שייבם אדם אשת אחיו מאביו בין מן האירוסין בין מן הנשואין וכו' וכתב ה"המ דהוא סבור שאשה שאמרה מאיס עלי כופין אותו לגרשה וכו' וקשה דבפ' כיצד ובפי' הבעי' גבי אלמנה לכ"ג מן האירוסין פריך הש"ס וליתי עשה וכו' ומשני גזרי' ביאה א' אטו ביאה שניה ולפי דעת רבינו הו"ל לשנויי כדמשני הכא לגבי אונס אי אמרה לא בעינא ליתיה לעשה וכו'. ואנכי איש צעיר נלע"ד דלא קשה דשאני אונס דהאשה אין עליה חיוב עשה כלל ואינה מחוייבת אלא בלאו דלא יבא וכו' דהשוה הכתוב אשה לאיש והיא מותרת לשוק אבל הכא היבמה היא מחוייבת בעשה כמו בלאו אלא אם מאיס לה דלא חייבתה התורה שתבעל למאוס לה ועוד הרי מקיימת העשה ע"י חליצה אפילו אומרת מאיס עלי אבל באונס פטורה לגמרי ודוק

פרק ב' ה"ח אמר הגדול וכו' אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך המצוה או יבם או חלוץ ע"כ (א"ה כאן מצאנו פתקא אחת לה"ה ז"ל שהשיב לשואלו דבר וכפי הנראה שהשאלה היא ראובן שמת בלא בנים ונשארה אשתו זקוקה לשמעון שהוא כבר נשוי עם אשה אחרת וכפי חק מלכות צרפת יר"ה שלא ליקח אדם ב' נשים דין גרמא לשמעון שהוא פוסע על ב' הסעיפים דלא רצה לא ליבם ולא לחלוץ ולשאול הגיעו אם ב"ד כופין אותו לחלוץ אם לאו) הגיעני כתב גלילי אצבעותיך אגרת שלומים וראיתי כל הכתוב בה וגם ראה ראיתי הפס"ד ששלח כת"ר לעירנו זו ליד אח' והובא אלי לחוות דיעי בע"ה

וראיתי כתוב בו שדעתו נוטה לכפות ליבם לחלוץ ע"י צירוף ב' או ג' אמתלאות אף על פי שאין בכל אחת מהם שיעור לכפות על ידי צירוף כופין והביא כת"ר ראיה מתשובת הריב"ש סימן תק"ט ומשם הביא הרב מים רבים ראיה שעל ידי צירוף כופין ואחזה אנכי בדברי הריב"ש ולא נראה לי משם שום ראיה לנדו"ד דשאני נדון דידיה דאינו יכול ליבם באותה שעה עת שיתברר משום קול שיצא שיש לו אשה במקום אחר וחיישינן שמא הניח זרע אחריו ואם הוא מיבם הוא פוגע בערוה ולכך אינו יכול ליבם עד שיתברר אבל לחלוץ יכול דליכא איסורא אלא משום שהוא מעכב ויאמר דעדיין לא חלה עליו המצוה עד שיתברר הדבר דילמא לא הניח זרע אחריו ויכו' ליבם ולכך עשו סניף לאותה טענה סברת הצרפתיים דמי שיש לו אשה אינו יכול ליבם דמח"ק וכופין לח' ואין צריך לומר מחוק המלכות וכו' שאינו יכול ליבם אלא לח' ושהויי מצוה לא משהינן נמצא דלא קאמר הריב"ש ע"י סניף כופין אלא מטעם דאינו יכול ליבם השתא ויכול לחלוץ השתא ולא הוצרך לעשות סניף אלא כדי לבטל טענתו שהיה מעכב לומר דאינו חו' עכשיו עד שיתברר ויכול ליבם ולכך קאמר על ידי צירוף וסניף כופין לחלוץ ולבטל טענתו דשהויי מצוה לא משהינן ואין צריך לומר מחוק המלכות וכו' ומאחר שאינו יכול ליבם כופין אותו לחלוץ אבל כגון הנדו"ד דיכול ליבם מיק' ואין כופין אלא באותם שאמרו בא"א סי' קנ"ד תדע דהא בסוף השאלה כתב אמנם בכתב הקהל וכו' ושאי אפשר לחלוץ וכי ותי' לחלוץ ט"ס דצ"ל ושאי אפשר לו ליבם דאין לה הבנה אמאי אי אפשר לח'