גושפנקא דמלכא (רמב"ם) נב

סך כ"וכ והעיקר תליסר ופלגא והשליש לא הוזכר בה כלל ואני לעצמי פסקתי לה שהדין הוא לנכות לה שליש מסך הנדונייא הנזכר' כפום מנהגא דאית לן דמנכין לאלמנה שליש מסך כתובתה ואע"פ דלא הוזכר השליש בכתובה אמרי' מסתמא לא נכתבה אלא כמנהג מח"ק זה והוסיף השליש בנדונייא וטעה והשמיט השליש ולא כתב נמצא סך כתובה דא בין עיקר ונדונייא ושליש וכו' והו"ל כמו שנכתב מאחר דמנהג העיר כך והוא מנהג פשוט בעיר ולית כתובה דאין מוסיפין בה השליש ואמרינן ודאי נכתבה כתיקון העיר ובפרט דהסופר הוא מובהק ויודע תיקון ומנהג העיר ובכל הכתובות יוסיפו השליש ואם יש לבעל דין לחלוק מידי ספיקא לא נפקינן והמוציא מחבירו עליו הראיה דיד בעל השטר על התחתונה וכל ספק שאירע בשטר טוענין ליורשים וללקוחות כמ"ש מרן בח"מ סימן מ"ב ע"ש

ומאחר שראיתי דיש חכמים שנראה להם שהוא דבר תימא מאחר דלא הוזכר השליש בפי' בכתובה וגם אמרו דמצאו למהרי"ע בבית יהודה בח"ב שהביא משם הרשב"ץ הפך הפסק שלי לכן רצתה נפשי לעמו' על קו הדין והאמת מפי סופרים וספרים ולעיין בדברי הרשב"ץ תחלת כל ראיתי לרבינו הטו"ר בסימן ס"ו בח' א"הע שכתב וז"ל ויש מקומות שרגילין לכתוב כתובה יותר ממה שמכנסת לו שאם מכנסת אלף כותבי' אלף ות"ק לפיכך לעולם יגבו אותה כפי' המנהג אם ידוע שמוסיפין וכותבין אלף ות"ק כשמכנסת אלף לא תגבה אלא אלף וכ"כ הרמב"ם כשבאת לגבות כתובה מגבין לה מה שבכתוב' לפי מנהג המדינה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהם מנהג המדינה הוא עיקר ועל פיו דנין והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה ע"כ ע"ש

הנה מלשון הזהב דרבינו הטו"ר דכתב שאם מכנסת לו אלף כותבין אלף ות"ק משמע דכוללים הכל וכותבין ודא נדונייא דהכניסה אלף ות"ק וכן מוכח נמי ממה שכתב אם ידוע שמוסיפין וכותבין אלף ות"ק וכו' ואם כותבין התוס' בפי' מאי אם ידוע וכו' דקאמר הרי ידוע ועומד וכן מוכח לשון הזהב להרמב"ם בפ"כג שכתב וז"ל כגון שתהיה הנדונייא מאה וכותב שהכניסה מאה וחמשים כדי להרבות בפני העם וכו' ולא שייך הרבוי אלא אם הזכיר הסך כולו בשם נדונייא ולא בשם תוספת

נמצינו למדים מדברי הרמב"ם ורבינו הטו"ר . דבמקום שנהגו להוסיף שליש מלבר אפילו הוא כלול עם הנדונייא אין דינו כנדונייא ותוס' מקרי ומנכין לאלמנה מכתובתה אותו שליש. ואם יצא לדון בעל הריב ויאמר דשאני הכא דהטעם הוא משום דשינה מהמנהג שדרכם שלא לכלול והכא קחזינן דכללו או שמא לא כתבו ולא כתב כי אם הנדונייא לא מלבד טעמי קמאי דכתיבנא לעיל דתלינן בטעותא וקי"לן המוציא מחבירו עליו הראיה דיד בעל השטר על התחתונה דמדין ספיקא לא נפקינן מכח מנהג דהכי נהוג וכל המשנה ממנהג המדינה עליו להביא ראיה דבעי לפרושי כמ"ש בש"ס בריש פרק המקבל הכל כמנהג המדינה וכו' לאתויי מאי וכו' לא צריכה דכ"ע יהבי בתלתא ואזל איהו ויהיב בארבעה וכו' קמ"לן דאיבעי ליה לפרושי וכתב שם הרא"ש בשם ר"ח שמע מינה מאן דטעין לשנויי ממנהג המדינה עליו הראיה ע"ש

וכן הוא בנדו"ד דרצתה לשנוי ממנהג המדינה שלא לנכות לה השליש כמו שנהוג עליה הראיה ואבעי לה לפרושי בכתובה ולומר ודא נדונייא סך כ"וכ בלא השליש הנהוג וזולת זה לא מהני ואפילו לא נכתב ולא הזכירו הו"ל כנזכר ונכתב מאחר שהוא מנהג והוא מנהג פשוט וכ"כ שם בש"ס דף ק"ד ר"י היה דורש לשון הדיוט וכו' ופי' התוס' והרא"ש פי' לשונות שלא תקנו חז"ל אלא הדיוטות וכו' היה דורש ואפי' לא כתב כאילו נכתב דאי כשנכתב פשיטא דצריך לקיימו ע"ש ולא מלבד זה עוד יש לי להביא ראיה מדקדוק לשון רבינו הטו"ר דכתב ולפיכך לעולם יגבו אותה כפי המנהג ע"ש ומדהוצרך לדקדק בלשונו הזהב ואמר לעולם כוונתו למעט כל צד וכל אופן שיהיה לא אזלינן אלא בתר מנהג מדינה ואפילו אם שינו שלא לכלול עם הנדונייא ואירע שכללו השליש עם הנדונייא ולא הוזכר בכתובה לעולם יגבו אותה כפי מנהג המדינה ומנכין לה שליש כנהוג ולא אמרינן מאחר דלא נכתב בכתובה השליש בפי' עשו שלא כמנהג המדינה ולא הוסיפו לה שליש לכן כתב לעולם לומר לך בכל אופן שיהיה אין לה אלא כמנהג המדינה דאל"כ מאי לעולם דקאמר והול"ל לכן יגבו לה כמנהג המדינה וכו' אלא דודאי בה למעט כדכתיבנא בכל אופן עד שיפרש כדכתיבנא ובלא זה בכל לשון דאיכא לספוקי אזלינן בתר מנהגא וזה פשוט לע"ד

ופניתי לראות ולעיין בדברי הרשב"ץ ומהרי"ע שנסתייעו מדבריהם ורצו להפך ממנהג המדינה וראיתי דליכא שום סייעתא ולא שמה מתייא דלא מלבד דיש לחלק בין הנדו"ד להנדון דמהרי"ע ורב המרחק ביניהם ואנן לא צריכנא לחלק משום דכל דברי הרשב"ץ הם בנויים על קוי התקנו' שתקנו בני גילו ואנשי מדינתו וכך תקנו דאם כללו התוס' עם הנדונייא חזר הכל נדונייא והוא שינה וכ"ז מוכח מלשון הרשב"ץ סי' רס"ה וז"ל עוד שאלת בענין ירושת הבעל ע"פ התקנות שתקננו במקומנו וכו' וכתב עוד בתוך התשובה וז"ל והדין בזה הוא לתת ליורשיה שהוא אביה שליש מאתים וחמשים לפי נוסח התקנה שכך כתוב בה ע"ש הרי עיניך תראינה מישרי' דהטעם שגובה מאתים וחמשים ואע"פ שלא הכניסה כ"א מאתים הוא משום התקנה דכך תקנו שאם יכללו התוס' עם הנדונייא הרי הוא כנדונייא וכן כתב ג"כ בפי' התקנות סי' רצ"ב וז"ל ואם כתב לה יותר ממה שהכניסה לו לפי לשון התקנה אותו תוס' יש לו דין נדונייא אחר שכלל אותו עם הנדונייא וכו' ע"ש נמצא דכל דבריו הם בנויים על פי התקנות ואם כן מאי ראיה מביאים משם למנהג דידן המובא מן הש"ס בפרק המקבל ומשם מקורו כמ"ש הב"י על דברי רבינו הטו"ר דכתב יש מקומות וכו' ואותו המנהג הוא מנהג מקומנו זה דאפילו מבגדים הנשומים מוסיפין שליש מלבר אבל דברי הרשב"ץ הוא אומר ע"פ התקנו' ומהרי"ע נסתייע מדבריו מאחר דהוא מארי דאתרא ומנהגם ע"פ התקנו' דידיה לאפוקי אנן באתרא דידן ליכא סייעתא מדבריו ובזה יתורץ נמי איך יהיה דבריו הפך הרמב"ם ורבינו הטו"ר ולמאי דכתיבנא ניחא

תדע דפסק מהרי"ע על פי התקנה דהא בסוף השאלה והתשובה בחתן שכתב תוס' לכלתו וכתב לה הרי הוא כעיקר והחכם הדיין חייבו והוא חלק