גושפנקא דמלכא (רמב"ם) נא

דמוכחא מילתא נמצא דיתמי ואלמנה כי הדדי נינהו ושקולים הם. לאלמנה איכא טעמא דהטוען אחר מעשה בית דין וכו'. וליתומים איכא טעמא דמוכחא מילתא לכך מבעייא ליה לרבי יוחנן נכסי בחזקת מי להכריע ביניהם

בא"ד ואפילו למאן דלית ליה וכו' ר"ל היינו להבא דהוי כמו הכתובה במקום שאין כותבין. אבל לשעבר עליה להביא ראיה דהוי כמו במקום שכותבין כתובה וזה פשוט ולא הוצרכתי לכתבו אלא לאפוקי ממי שפירש בע"א וק"ל

ומ"ש התוספות שם ע"ב ד"ה נכסי וכו' וכתב דחשבינן וכו' יע"ש. אבל משום תנאי בית דין ליכא העדפה דהא מוכחא מילתא ושניהם שוים כדפירשנו

ומ"ש בא"ד א"נ מזונות שאני דכתובה וכו'. ר"ל דכתובה אית לה קצבה וכשאומרים פרענו נסתלק שעבודה אבל מזונות אין להם קצבה ואף על פי שאומרים פרענו לשעבר אית לה מזונות להבא עד שתפרע כתובתה. ומ"ש בס"ד ולשם מודה וכו' ר"ל דאפילו בודאי קדם האילן לע' מודה בעל האילן שיש לו לקצץ כמו שמפורש במתניתין וכ"ש בספק

פרק כ"ב הל"ה הורו הגאונים וכו' וכל הנושא על המנהג זה קבל עליו אחריות הנדונייא וכשם שאינו משלם הפחת כך אינו נוטל את השבח וכו' ע"כ

נשאלתי מחכמי מתא תלמסאן יע"א בענין כתובה שנמצא כתוב בה בזה ודא נדונייא דהנעלת כלתא פ' קרקע פ' בחצר פ' בין הכל עיקר ונדונייא ותוספת סך אלף דינרי זהב וכו' ונתארמלה האי אתתא ורוצה לגבות בכתובתה הקרקע הנז' משום שבח בית אביה והוקר הקרקע הנז' באיזה שומא נוטלתו נוטלתו בשומתו הראשונה או שיימינן ליה ונוטלתו בשומתו של עכשיו ובעיא להשלים להיורשים דמי היוקר שנתייקר עכשיו ונפשם לשאול הגיעה אם האשה הנז' חייבת בתשלומין לשלם ליורשי' דמי ההוקרה או לא יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה

תשובה דבר זה הוא פשוט ומפורש בדברי מרן בח' א"הע סי' פ"ח ס"א וז"ל נהגו שכל זמן שראוים לעשות מעין מלאכתן ראשונה וכו' נוטלתם. כמו שהן וכו' בד"א במקום שנוהגין לכתוב בכתובה הכניסה לו כלי פ' בסך כ"וכ וכלי פ' בכ"וכ אבל במקום וכו' שכוללי' הכל וכותבי' הכניסה לו בגדים ותכשיטין סך כ"וכ מעות וכו' חוזרים לשום אותם כמו ששוים עכשיו וכו' יע"ש נמצא דלא מיעט מרן דלא אזלינן בתר מנהגא אלא אם כוללים בגדים ותכשיטין בשומא סך כ"וכ דלא פי' לא הכלים ולא השומא דאמרי' ודאי לא סמכי אשומא ראשונה והראיה דלא פי' אותם בפרטות לדעת שומתם הראשונה אבל אם הוא כנ"ד דכותבין בכתובה קרקע פ' הוי כמו פרט כלי פ' בשומא כ"וכ ואע"פ שלא הזכיר שומתו וכללה עם העיקר והתוס' לא מקרי כללות אלא פרטות דהתוס' ידוע שהוא שליש והעיקר גם הוא ידוע ונמצא שומת הקרקע הוא שני שלישי הסך הנזכר גבי העיקר ואין לך כלי ידוע ושומא ידועה יותר מזה ואמרי' דפרטו הקרקע וכתבו השומא הוא כדי שתעלו שומתו הראשונה

ואין לך בדברי מרן אלא חדושו אם כלל בגדים ותכשיטים דאפילו בדבר זה חלקו עליו וכתבו עליו דאין לחלק בין בכללות בין בפרטות אם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה אם ראויים לעשות מעין מלאכתן הראשונה כמו שהובא דבריהם בב"י יע"ש ואין לך להוסיף ע"ד ואין בו אלא חידושו דלא פירטו ועוד אני אומר דמאי דכתב מרן במקום שנוהגים לכתוב בכתובה הכניסה לו כלי פ' לאו דוקא בכתובה אלא אם הם בפרטות בפנקס הקהל אף על פי דהם בכללות בכתובה סמכינן אפנקס ואמרינן אדעתא דהכי פריטום בפנקס לידע שומתם הראשונה וכן ראיתי להרי"ע שכתב כן במנהגם בס' ב"י יע"ש שהביא ראיה מס' יו"ב יע"ש. וכן נהגנו במ"ק זה דסמכינן אפנקס של הקהל ואם במח"ק יש להם פנקס הקהל והמה בכתובים ומפורשים שם דיינו ואם לאו הרי הם מפורשים בכתובה ותטול הקרקע שלה בשומתו הראשונה ומי שחותמו אמת הוא ינחנו במעגלי צדק ואמת

פרק כ"ג הי"ז הנושא את האשה ופסקה עמו שיהיה זן את בתה כ"וכ שנים חייב לזון אותה שנים שקבל על עצמו וכו' משנה ריש פרק הנושא דק"א. והא דנקט בתה ולא נקט בנה לאשמועינן נשאת הבעל נותן לה מזונות וכו' אי נמי מילתא אגב אורחיה קמ"לן דהבת אצל אמה לעולם ושוב שמעתי בשם המרדכי שתירץ כשינויא קמא ע"ש. והא דנקט ה' שנים עיין להרב תויו"ט. ועיין בתוספות ד"ה הנושא וכו' כאילו התנה עמה וכו'. והקשו בני הישיבה משם מהרש"א והא ר"מ אית ליה מתנה על מה שכתוב בתורה אפילו בדבר שבממון תנאו בטל יע"ש ואנא בריה קלה נלע"ד דלא אמרינן מתנה עמ"ש בתורה ת"בט אלא במתכוין לעקור דבר תורה אבל הכא כוונתו היא דמאחר דאיכא איניש אחרינא דזן לה הוא אינו רוצה לזונה א"נ דלא אמרינן תנאו בטל אלא אם אמר לה ע"מ שאין ליך עלי שאר וכסות וכו' אבל אם אמר לה ע"מ שתפטר ממני תנאו קיים. והכא כוונתם לומר כאילו התנה עמה ואמ"ל ע"מ שתפטרני. והא דנקטו בלשונם ע"מ שאין לה עליו היינו פירוש הענין אבל לא אמ"ל בהאי לישנא וכ"כ התוספות לעיל בפ' אף על פי

ובאגב י"ל לתמוה ע"ד התוספות בד"ה חייב וכו' שכתבו ואף ע"ג דלא הוי וכו' וקשה דהא לקמן מוקמינן ר"י כר"ש וקאמר דלא גבי אלא מבני חרי והתם קאמר ואני ערב כדהכא חייב אני לך. וי"ל

עוד כתבו שם התוס' ד"ה והיא ניזונת וכו' ולמ"ד כתובין בעינן מוקי לה כשקנו מידו וקשה דהא לקמן מוקמי' לה בשלא קנו מידו והאי מ"ד דהתם היינו ר"ל דאם לא כן מאי למימרא וסיפא דמתני' קאי ארישא כדמוכח מדבריהם ד"ה חייב לזונה. והיאך מוקמינן לה בשקנו מידו. ושוב מצאתי למוהרש"א שהקשה כן עי"ש מה שישב אבל קשה לענ"ד למ"ד דמוקי לה בשקנו מידו תיקשי ליה מאי למימרא וי"ל דאתא לאשמועינן דהויא כבעל חוב וגביא ממשעבדי. אכל בנות אף ע"פ שקנו מידו לא גביא ממשעבדי כדלקמן

הלכה י"ב הנושא אשה סתם כותב ונותן כמנהג המדינה וכו' ועיין לה"ה ז"ל והנה באה לידי כתוב' לאשה אלמנה ולא נמצא כתוב בה השליש כפום מנהגא והיה כתוב בה כך ודא נדונייא שהכניסה