גושפנקא דמלכא (רמב"ם) מו

אחרת וחזר הדין כדמעיקרא מ"מ היכא דלא מרדה דינו שוה ובנדו"ד שבאה בטענה מבוררת אינה נקראת מורדת אלא שמעשיו גרמו לה למאוס בו ודינא כשאר נשים דאינו יכול לישא אשה אחרת עד שיגרש. ועוד טעם כעיקר בשביל שלא יהיה חוטא נשכר ותשאר עגונה ואין בידינו לכפות וחיישינן לה שמא יצרה ילבשה ותולה עצמה בערלים ולכך הדין נותן להחמיר עליו ובדבר זה יגרש לה. ודבר זה ל"מ כפייה דלא אמרו ז"ל דכפיי' אין כופין היינו בשוטים או לנדותו כמ"ש מור"ם סוף סי' קנ"ד וז"ל ומ"מ יכולים לגזור ע"כ ישראל שלא לעשות לו שום טובה וכו' עד שיגרש ובכל חומר שירצו ב"ד יכולים להחמיר יע"ש ובדבר זה הוא מקרי אנס את עצמו מטעם דאין אנחנו כופין אותו ליתן גט אלא שלא ישא אשה אחרת עד שיגרש. כלל העולה מכל הני מילי מעליית' דכתיבנ' שהאשה הנז' זכתה בדינא וחייב הבעל הנזכר להחזיר לה נדונייתה גם מה שנגנב ונאבד ואינו ראוי למלאכתו ראשונה לאלתר אפילו קודם שיגרש וכן כ"ז שלא גירשה חייב לזונה מאחר שהעיכוב ממנו ואינו יכול לישא אשה אחרת עליה עד שיגרשנה. מאחר שבאה בטענה מבוארה כפי ראות עיני ב"ד וטובי העיר וחכמיה שהם העיקר בדבר זה כמ"ש בדברי חז"ל והמה כתובים בדברי מהר"ם והובאו דבריו במרדכי וז"ל נותנת אמתלה מבוררת וניכרת לב"ד שהיא אמת וכן מפורש' בדברי הטור ומור"ם וז"ל והב"ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם וכן כתב הרב ב"ש והח"מ יע"ש הרי כולם עולה דבריהם בקנה אחד דהעיקר בזה בית דין ואנשי העיר וכנז' כפי ראות עינינו וכפי ידיעת אנשי העיר כלם אנשים ונשים צדקו דבריה וטענתה טענה אלימתא גם מכח כתב יד הנז"ל בשאלה מוכח ממנו שדבריה אמת שקיבל על עצמו שלא ישוב עוד לכסלה ולא ימכור משלו ולא משלה ולא יכנס למקומות המטונפים ולא יעשה דבר רע ועדיין עומד במרדו אזורו מוכיח עליו שטענתה אמת. ודברים אלו פשוטים לפי ע"ד ולא הוצרכתי לכותב' ולשולח' לפני כל רב ודיין אלא בשביל שיש מי שחולק על דברים אלו ויצא לשטן וכתב ושרטט הפך דברי ופי' דברי מרן באופן אחר וזה פי' דכוונת מרן ז"ל דאם היא רוצה להתגרש אבדה כתוב' ותטול בלאותיה הקיי' והקדים ברישא ואם רצה לגרש ולא כתב בהפך משמע דאין לה בלאותיה אלא בגרושיה ואם לא רצה לגרש אין לה אפילו נדונייא. ואשתומם כשעה חדא על שמע זה כמה וכמה מאות שנה שהודפס הש"ע וכמה מפרשים פי' דבריו ולא ראיתי ולא שמעתי פי' זה והוא הפך דברי מור"ם בכאן כמש"ל וי"א שכתב מור"ם בכאן מפרש דברי מרן כנזכר ולא מוכח מניה שום פלוגתא בדבר זה וגם הפך דבריו בסוף סימן קנ"ד כנז"ל והוא הפך דברי מהרי"מט ומהר"ש צרור שכתבו כדלעיל ועוד דאין הסברא נותנת כך אחר דבלאותיה הקיי' בחזקתה והמה שלה אמאי יכול לעכבם לדעת מרן דסבירא ליה כהרמב"ם דלא קנסינן לה ועוד דאם חייב כפי הדין לגרשה אלא שאין כופין אותו ויעכב בלאותיה נמצא חוטא נשכר ועוד מרן דסבר הכי כמאן ס"ל דלהרמב"ם אינו יכול לעכב ואם כהרשב"א בעי' תפיסה

ולעד"ן דדברי מרן כפשטם ואית לה בלאותיה אפילו לא גירש ומרן נקט לשון הרמב"ם והעתיק לשון הרמב"ם ממש אלא דבמקום כופין וכו' נקט לשון ואם רצה לגרש והשלים לשון הרמב"ם אבדה כתוב' ותטול בלאותיה והרמב"ם נקט האי לישנא דחי' הוא בכופין לכך נקטא ברישא ועוד ליכא נפקותא

וכן משמע מדברי הרב בעל הלבוש בסימן ע"ז שחתך דברי מרן לב' חתיכות בסיגנון אחד וז"ל ושואלין אותה מפני מה מרדה וכו' אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה מיהו כיון שטוענת מאיס עלי אם האמת אתה מה לה לעשות אנוסה היא ואע"פ שאין זה מועיל לכופו לגט וכו' מ"מ נוטלת בלאותיה הקיי' שאינה מפסי' בזה את שלה שמא אמת טוענת אבל משל בעלה אינה נוטלת וכו' יע"ש. הרי מפו' בדבריו דאף על פי דאינה נאמנת לענין הגט גם לענין נכסי בעלה משום דאמרינן דילמא משקרת היא והמוציא מחברו עליו הראיה מ"מ בלאותיה שהם שלה והם בחזקתה נאמנת ואמרינן שמא האמת עמה שהוא מאוס בעיניה ואנוסה היא ואמאי יכול לעכבם אחר שהם שלה וזכתה בהם בדין ואפילו להט"ז שכתב האי סברא לא עלה בדעתו לפרש' בדברי מרן אלא מסברא דנפשיה אמרה ולימדה מדברי מהר"ם שאמר דין זה לענין עיקר כתובה והוסיף הוא מדיליה וה"ה גם לענין הבלאות ולפי פירושו בדברי מרן היה לו להט"ז להביא סייעתא מדברי מרן שאמר בפי' לענין בלאות אינה גובה עד אחר הגט וזה הוכחה עצומה וכן ראינו ב"ד שלפנינו כשהאשה מואס' בבעלה ותובעת אותו לדין בשביל הבלאות פוסקים לה שתטול בלאותיה ונשארת עגונא עד שיתרצו לגרש או לחזור לבעלה ופי' זה לא שמעתיו ולא ראיתיו בשום פוסק שפי' כן בדברי מרן וגם מה שהביא ראיה מדברי מהר"י עייאש שכתב ואם ירצה לגרש וכו' והוא כלשון מרן אין משם הוכחה דלא כמו שעלה בדעתו שהם דברי מהר"י עאייש אלא המה דברי מרן וכוונתו לומר כמ"ש מרן בסי' ע"ז ואם ירצה לגרש וכו' והוה קצר בלשונו וכאילו אמר כמ"ש מר"ן בסימן ע"ז וז"ל ואם וכו' אלא דקצר כך נר"ל. גם מה שטען דבזה הזמן לא דיינינן דינא דמתיבתא וגם הרמב"ם כתב בפי' דלא דיינינן אלא כדין הש"ס לא דק שפיר דשאני דינא דמתי' שאמר הרמב"ם לא דיינינן וכו' היינו בלא טענה מבוררת ומכל שכן לפי דעתו דאית ליה דתקנו אפילו במורדת דבעינא ליה וכו' ודברי מור"ם הם לקוחין מדברי מהר"ם דתיקן דלא דיינינן דינא דמתי' אלא בטענת מבוררת. ודוקא לענין ממון וגם הרמב"ם ומרן יודו לדין זה דדין זה אינו הפך הש"ס. דמאי דקאמר בש"ס אין לה אלא בלאותיה הקיי' בלא טענה מבוררת והיכא דאיכא טענה מבוררת ישלם לה כל מה שנגנב ונאבד דלא חיישינן שמא נתנה עיניה וכו' וממילא לה קנסינן לה ויבואו דברי שנינו לפני כל יודעי דת ודין והבוחר יבחר ומי שחותמו אמת ינחנו במעגלי צדק ואמת ויצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות בס' ולפני אלעזר הכהן יעמוד: כה דברי ע"ה הצעיר מכיר בערכי ומיעוטי פארוזה קרסינטי ס"ט

גם אני הח"ומ אזיל ומודה ומסכים לכל דברי הרב. הפוסק הנ"ל שכל דבריו מיוסדים על אדני פז דברי אמת וצדק אין בהם נפתל ועקש וחזקים כראי מוצק הגם שאינו צריך להסכמתי ולא לחיזוקי ודלא כמ"ש איפכא דטועה הוא מדרך השכל וטועה בדברי משנה