גושפנקא דמלכא (רמב"ם) מה

נותנת אמתלא וכו' היה כופהו לגרש וכו' ודבריו הם הפך רבינו הטור ומור"ם ועיין ב"י שם דסברי דלא מהני אמתלא לדעת הר"ם אלא לעניין ממון וי"ל וכן ראיתי בכתב אחד שהביא משם הרב עדות ביעקב סי' ל"ו וז"ל באשה שטענה על בעלה שרגיל לבוא עליה שלא כדרכה וכו' תשובה וכו' פשיטא דכל אשה שבאה בטענה למרוד בבעלה ואיכא טענה ואמתלא לדבריה מטעם הפוסקי' כולהו אית להו דלאו מורדת מקרייא כלל ואינה בשום חייוב וקנס כנשים המורדות בבעליהן וכמ"ש הרמב"ם בפ' ט"ו מה"אב הט"ו גבי הג' נשים דמשנה אחרונה וכו' דלאו מורדת מקרייא ע"ש וא"כ הרי הוא חייב בכל ובמזונותי' כדין כל איש עם אשתו העומדת עם בעלה עד שיפטור אותה בגט והילכך אשה זו דנדו"ד דלא מתדר לה עם בעלה עבור כל אותם המעשים המכוערי' דלחיים ניתנה ולא לצער דודאי דחייב ליתן לה מזונותיה יעש"ד והיא הוכחה עצומה לנדו"ד וכן משמע מתשובת מהר"ם אלשיך סי' ח' וז"ל כל שבאה בטענה וכפי מה שבאה בשאלה שהיא מאסה אותו ואינה נותנת אמתל' למה מאסה אותו וכו' תפסיד אפי' מה שהכניסה וכו' שאפילו לדברי האומרים בטענת מ"ע כופין לגרש היינו בנותנת טענה ואמתלא למה מאסה אותו אבל האומרת מאו' עליה בלא טענה אין לה לא מזונות ולא כתובה וכו' יע"ש ומכלל לאו אתה שומע הן

וכ"כ הרב' ע"ד רבינו הטור בסי' ע"ז וז"ל ונראה שאע"פ שבעניין לכפות לגרש לא קיימא לן כדינא דמתי' מ"מ בענין ממונא אפשר דנקטינן כההוא דינא וכמ"ש בסמוך שכך היה דן הר"ם ז"ל יע"ש וכן ראיתי להרב"י בסי' קנ"ד שהביא דברי הרשב"א וז"ל כתב הרשב"א סימן אלף קצ"ב דמשמע בגמרא אפילו באה בטענה אין כופין אותו בשוט' לגרש ואין כופים אותו אלא בגביית כתובה כלומר שכופין אותו ליתן לה כתוב' עכשיו ע"ש

נמצינו למדים דלכל הדיעות: כולם ראשונים ואחרוני' אית להו דאיכא חילוק בין אומר' מ"ע בלא טענה לאומרת מ"ע בטענה ואמתל' מבור' דניכר שמאסה בו משום אותו דבר ולא פליגי אלא לעניין כפיית הגט והרמב"ם דקאמר דלא דיינינן כדינא דמתי' אלא כדיני הש"ס היינו במרדה מ"ע בלא טענה אבל בטענה יודה לדברי הר"ם ועדיפא מניה דאית ליה אפי' לענין כפית הגט ולא הודו לו אבל לענין ממונא כולהו אית להו דחייב לשלם לה כתובתה: מעכשיו אפילו לא נתגרשה ודלא כה"טז שנדחק בדברי הר"ם ולכך הוצרך לחלק בין קודם הגט לאחר הגט וכבר הב"ח והח"מ ז"ל תירצו קושי' בעניין אחר ולא ניחא להו בתי' הרט"ז עיין בקיצור דיני מורדת בהשגותיו הח"מ על הב"ח

וכן נראה נמי דחייב במזונותיה כמ"ש מדברי מהרימ"ט הנז"ל וכן משמע מדברי ש"ות עדות ביעקב הנז"ל ומדברי מהר"ם אלשיך הנזכר לעיל וכן הסברה נותנת מאחר שהיא באה בטענה והיא מעוכבת מחמתו והוא חייב לגרש אלא דאין כופין מחמת חומר עריות

וכן ראיתי בדברי הרב"י שכתב בשם ההגהות ובשם התו' ובשם הר"ם ז"ל וז"ל אבל אומר' מ"ע בלא טענה אינו חייב לה מזונות ולא כתובה וכו' עי"ש בב"י ס"ג ומכלל לאו אתה שומע הן דבאה בטענה מבוררת חייב במזונותיה כ"ז שלא גירשה וכן מוכח מדברי הח"מ בהשגותיו על הב"ח בקיצור דיני מורדת וז"ל אבל כל היכא דאמרה מ"ע ואינו כן וכו' יהיבנא כוליה לדידיה וכו' ואין לה מזונות כמו מורדת יע"ש מכלל דבריו מובן דאם באמת מ"ע כמו שבאה בטענה מבוררת כנד"ד חייב במזונותיה כ"ז שלא גירשה מאחר שהיא מעוכבת בשבילו

ואולם רעי עלי דידי לבאר דין אחד שדנו לפני הבעל עם האשה הנזכרת שהבעל טען מאחר שמאסה בו האשה הנז' ואינה רוצה בו יש לו כח ויכולת כפי הדין לישא אשה אחרת עליה ולא יגרשנה ותשאר שם עגונה אלמנת חיות עד שתחזור ברוחה ותאמ' מה עשיתי וענתה האשה ואמ' לא כי עד שיגרשנה ואח"ך ישא אשה אחרת ולעד"ן שהאמ' אתה ולא יוכל לישא אשה אחרת עד שיגרשנה מאחר דהאשה הנז' אין לה דין מורד' ומעשיו גרמו לה למאוס בו נמצא חוטא נשכר כך דנתי מסברא ועכשיו רציתי לעמוד על אמתו' הדבר ולחפש בדברי חז"ל לראות איך שורת הדין נותנת והנה מדברי מור"ם שכתב בסימן ע"ז ובזמן הזה שאין נושאין ב' נשים וכו' וי"ח וכו' ומינה יש ללמוד דלא פליגי. אלא מחמת שהעיכוב מצדה כדמוכח בדברי מור"ם דחז"ל תקנו שלא יהיו בנות ישראל וכו' אבל אם העיכוב מצדו שלא רצה לגרש כ"ע מודו דאינו יכול לישא ב' נשים וליכא ראיה דה"ט משום חר"ג דדבר זה דוקא לבני אשכנז דקבלו עליהם. חר"ג לעולם כמ"ש מור"ם בסימן א' סעי' וז"ל ומ"מ בכל המדינות האלו התקנה והמנהג במקומו ואין נושאים ב' נשים וכו' יע"ש אבל אנן בני ספרד דלא קבלנו תקנתו ולא נתפשט' וכו' בכל הארצות ולא החרים אלא ע"ס האלף החמישי ועל ד"ז סמכי אינשי יכולני לומר דיכול לישא ב' נשים דבלאו הכי אפילו לא מרדה יכול לישא אשה אחרת עליה ועד ארבעה לא אשיבנו

אלא דמצאתי לה תרופה ממקום אחר דאינו יכול לישא עליה והטעם משום דאנן אתרא דאין נושאין ב' נשים כמ"ש כתוב בספר כ"י למהר"ל עייאש בח' א"הע שאלה. ה': וז"ל שכבר נתפשט המנהג: מימות הראשונים ז"ל שלא ישא אדם אשה אחרת על אשתו אלא אם היה עקרה או לצורך מצות יבום: וכתב נ"י בפרק החולץ בשם הרטב"א ז"ל בשם רבותיו דבמקום שנהגו שלא לישא ב"נ אינו רשאי דאומדנא דמוכח הוא דאדעת' דא אנסיבא ליה דלא למנסיב אחריתי יע"ש והמנהג זה נתפשט במחנה קדשי' זה וכך אנחנו דנין וכן ב"ד שלפני' היו דנין כך דאינו יכול לישא אשה אחרת עד שיגרש או ע"פ ורצונה והשתא חזר הדין והמנהג דידן כמו בני אשכנז אלא הם נהגו כך משום חר"ג ואנן נהגינן מכח אל תטוש תורת אמך וכל מי שנושא אדעתא דהכי נושא וחזר דין אחד לכולנו ואחר שמצינו דבנדו"ד פסק מור"ם אם העיכוב מצדו כ"ע מודו דאינו יכול לישא עד שיגרש לפי מנהגם גם למנהגינו הדין כן. ואין לדחות ולומר אין הנדון דומה לראיה דשאני לדידהו דנהגו מכח חר"ג אית להו אפילו מרדה דהרי דברים אלו קא משתעו במורדת דבעי' ליה וכו' כמ"ש בסי' ע"ז ואפי' הכי פסק מור"ם שם אם העיכוב מצדה איכא פלוגתא ואם העי' מצדו לכ"ע אינו יכול. אבל מנהגנו שקבלנו על' היינו בלא סיבה אבל אם מרדה לא קבלו עליהם ויש כח בידו לישא אשה