גושפנקא דמלכא (רמב"ם) מד

ליכא האי חששא ולכך פסק מהר"ם דשלש חלוקות בדבר באה בטענה ואינה מבוררת דיינינן לה כדין הש"ס דאין לה אלא בלאו' הקיימים ואם נראה ערמה בדבר אפילו תפסה מוציאין מידה והיא כמו דבעי"ל ומצע"ל וכו' לדעת הרשב"א ובטענה מבוררת ישלם לה כל מה שנגנב ונאבד וכו' כמ"ש הב"ש יע"ש וכך הסברא נותנת בטוב טעם ודעת וודאי דהרמב"ם ומרן יודו בדבר זה דאין דין זה תק''הג גופיה דתקנתם בלא טענה ואמתלה ומהר"ם חדש לן היכא דבאה בטענה מבוררת דיינינן לה כדין הגאונים שתיקנו בלא טענה וצדקו דברי מור"ם להלכה ובנדון דידן חייב הבעל להחזיר לה כל מה שנשאר מנדונייתא וישלם לה מה שנאבד ואינו ראוי למלאכתו ראשונה לאלתר ואפילו אם מסרב מלגרשה

ודלא כהרב ט"ז שכתב שאין הבעל חייב להחזיר לה בלאו' אם מסרב לגרשה אם לא שתפסה ולמד דין זה מדברי מהר"ם שכתב דין זה לענין עיקר כתובה דאין הבעל חייב לש' לה מנה ומאתים עד אחר הגירושין דאין הכתובה נגבית מחיי' והוסיף הוא מדיליה גם בלאו'. ודבריו המה הפך דברי מור"ם דכתב בריש דבריו אבל הנותנת אמתלא לדבריה וכו' צריך להחזיר לה וכו' וכ"ש נגנב: ונאבד וכו' ואחריו כתב אבל אין כופין אותו לגרש וכו' דמובן. מדבריו ישלם לה והגרו' כפי רצונו אם ירצה וכ"כ הט"ז עצמו ודלא כמשמעות מור"מ דאית ליה אפילו לא גירשה וכו' ודברי. הט"ז במקום דברי מור"ם אינה משנה וכן כתב בסימן קנ"ד וז"ל וכ"מ דאיכא פלוגתא אם כופין או לא אע"ג דלא כייפינן לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה ונדונייא יע"ש

וכ"כ בד"מ בסימן ע"ז ס"ק י"ז וז"ל ובמרדכי בפ' אע"פ וכו' אבל כל מה שהכניסה לו נותנים לה ומעגינן לה עד שתתפיס וכו' יע"ש ועי' במהרי"ו סי' ך' הלכה למעשה וכו' וז"ל ונראה דמיירי התם שלא היתה אמתלא מבוררת או שנראה שיש עורמה בדבר וכו' אבל. אם היתה: אמתלא מבוררת ודאי דיינינן להו כדינא דמתיבתא. וכדברי מהר"ם ואין חילוק בין תפסה ללא תפסה וכו' וכ"כ מהר"י עייאש בס' ב"י יע"ש בח' א"הע שאלה ה' וז"ל אע"פ דלא כייפינן ליה מוציאין ממנו כתובתה וכ"כ הכנ"הג סימן קס"ה בהג"הט אות כ"ה וז"ל ומדין תקנת מורד' נוטלת כל נדונייתה בין נכסי מלוג בין נכצ"ב ויכולה למוכרם כאילו הם שלה וכו' יע"ש ובתחי' דבריו הביא דברי הרמב"ן שמוכח בטענת מאיס עלי אין לה נדונייא ולא כתובה עד אחר הגט וטעמו דאין כתובה נגבית מחיים ובסוף דבריו כתב בנדו"ד כזה שהיא טענה מבור' כתב ואם חוששים לסברת הרמב"ן דלא כייפינן לגט כייפינן ליה לשלם לה' נדונייא ואפי' מנה ומאתים חוץ מתוס' וכו' יע"ש הרי אפילו לסברת הרמב"ן דאית ליה וכ"כ מהריט"ץ סימן רכ"ט בספרו שאירע מעשה כנדו"ד ממש באדם אחד שמעשיו מכו' ורעים. ופסק וז"ל שאם אנחנו חוששים לסב' הרמב"ן ואין כופין לגט מ"מ חייב לשלם לה נדוניית' וכתובתה יע"ש אך יש לגמגם בסוף דבריו שכתב והיא משמשת וכו' ואיך משמשת והוא מאוס לה. יע"ש וצ"ע וכ"כ הכנ"הג סי' מ"ז הג"הט אות ל"ח וז"ל לענין ממון וכו' מכל מה שהכניסה וכו' ואפילו תפס מוציאין מידו וכו' כלל הדברים דעתי נוטה לפסוק לעניין ממון ממון ע"פ התקנה וכו' יע"ש וכ"כ מהרימ"ט בח"א סי' קי"ג בעניין אם הבעל נכפה וז"ל נהי שלא הורשינו לכופו ולהוציא שלא יהיה גט מעושה וכו' מ"מ כתובתה מאו טעמא לא נפקי' מיניה כיון שחייבו חז"ל ליתן לה כתוב' ומזונות נמי נראה דיש לה כ"ז שאינו מוצ' בגט שהרי גדולה מזו אמרו במ"ש חז"ל מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונות' אע"פ שנתן לה כתובת' וכו' שהרי מעוכבת מלינשא מחמתו ואין הבעל יכול לטע' שתהיה נזונית ממה שתחת ידיה כי מה שתחת ידיה הם מטלט' שהכניסה לו בנדונייתה ואין הבעל יכול למוכרם וכו' יע"ש

הרי שהר' ז"ל מתמיה דמי תלה ז"בז דמאחר שחז"ל חייבו' דאע"פ שאינו מגרש מחוייב לשלם וכייפינן ליה לש' וכ"כ מהר"ש צרור בס' פרי צדק שאלה י"א בסופה וז"ל ולענין כתובה ונדונייא הסכמת הפוסק' שיתן לה כתוב' ונדונייתא משלם ולא החמירו אלא שלא לכופו. ליתן גט אבל לעניין נדו' וכתובה כופין אותו אמנם התוספת לא יתן לה דאדעתא למיעל ולמיפק לא יהיב לה ולעניין מזונות חייב להעלות לה כ"ז שאינו פוטרה בגט דהא היא מעוכבת מצדו מלינשא ע"כ הרי מפורש בדברי חז"ל הנזכרים דאית להו דבמקום שחייבו חז"ל אין לחלק בין קודם גירושי' או אחר גירושי' וליכא לחלק דשאני נכפה טענה אלמתא לאפוקי טענה אחרת זה אינן דזיל בתר טעמא דאמאי חכמים לא חייבוהו לשלם נדונייא וכתובה הוא משום שמא נתנה עיניה באיש אחר ולכך קנסינן לה אבל היכא דאיכא טענה וחז"ל החשיבוה שהיא טענה אזלא לה האי חששה ותלינן קלקלה במקולקל וליכא לחלק וכן מוכח מדברי מהריט"ץ דלעיל והוא מעשה כנדו"ד שמעשיו מכוערים ורעים וכתב אף על פי דכתב הרמב"ן בטענת מאיס עלי אין לה נדונייא דאין כתובה נגבית מחיים כי אם אחר מיתה ובסוף דבריו כתב אבל בנדו"ד איכא טענה מבוררת כייפינן ליה ואם חוששים לסברת הרמב"ן דלא כייפינן אגט מ"מ כייפינן ליה לשלם לה נדונייתה וכתובה והוא אחד גדול. מש"ל מבני ספרד נמצא דאית ליה. כסברת מהר"ם היכא דאיכא טענ' טענ' תגבה אפילו מנה ומאתים ודברי הש"ס אמורים היכא דליכא טענ' אומר' מאיס עלי וניכר ממעשיה שהוא מאוס בעיניה וכן הוא דעת מהרי"ו כנז"ל דיש חיי' בין אם היתה טענה מבור' או לא וכן מוכח מדברי הרשב"ש והביא דבריו הרב' בסימן הנז' על אשה שטענה שקודם נשואיה היתה מואסת בו וכו' וכתב וז"ל ונראה דאפילו לאומר שאין כופין לגרש בטענת מ"ע יודה בזה דלא חיישינן שמא נתנה עיניה וכו' דהא הרמב"ם כשהיתה האשה נותנת טענה ואמתל' לדבריה למה הוא מאוס לא היה כופה לגרשה וכו' יע"ש הרי הרשב"ש ז"ל דבמקומו נהגו לפסוק הלכ' כהרמב"ם ואחרי דבריו לא ישנו חוץ מן המורדת לענין כפיה ואפילו הכי פסק כמהר"ם היכא דאיכא טענה מבוררת ומה שנהגו דאין כופין כסברת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש אלא היכא דליכא טענה מבוררת דחיישינן שמא נתנה וכו' ומינה יש ללמוד דגם להרמב"ם דאמר דלא דיינינן כדינא דמתיבתא אלא כש"ס היינו בתור' או מאיס עלי בלא טענ' ואע"פ דלבסוף כת' ולעניין מעשה לא היה מיקל היינו לעניין כפיית והגט ומטעם דאין טענה מבורר' כנדו"ד אלא דקשה לי' ע"ד שכתב דהא הרמב"ם כשהיתה