גושפנקא דמלכא (רמב"ם) מג

כופין אותו להוציא' ופסקה מור"ם בסי' קנ"ד הרי מפורש בדבריהם דטענה מבוררת מועלת אפי' לענין גירושין וכ"ש לענין ממון וגם מרן אית ליה נמי טענה מבוררת דמהנייא כמ"ש בההיא דהרא"ש ואין חילוק בין טענה לטענה במקום שחשבוה חז"ל טענה נמצא דבטענה מבוררת ליכא חששא דשמא נתנה עיני' באחר ומטעם זה לא קנסינן לה וחייב לשלם לה כל נדונייתה וליכא לחלק בין טענה לטענה אחר שהיא טענת מבוררת וחז"ל אחשבוה טענה ואע"פ דלא סמכינן עלה לענין כפיה לגט משום חומר עריות מ"מ לענין ממון סמכינן עלה והרא"ש והרשב"א דפסקו הכא דכייפינן לגרש ומכל שכן לענין ממון ובטענת מאיס עלי פסקו דלא כייפינן וגם לענין ממון דוקא בתפסה היינו לדינא דש"ס בטענת מאיס עלי בלא טענה כמ"ש דברי הרשב"א והביא דבריו הרב' וז"ל שאינה נאמנת במה שאומרת עד שנכיר מתוך דבריה שהוא מאוס בעיניה כמ"ש וכ"כ בתשובה אחרת והביאה בעל נתיבות משפט והביא דבריו מהר"ש צרור בספר פרי צדק שאלה ב' וז"ל האומר מאי"ע א"צ לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה מאוס בעיניה לפי שכמו שיש דעות במאכל ובמשתה כך יש דעות באנשים ובנשים עכ"ל. הרי מפורש דטענת מ"ע לא בעיי' טענה אחריתי ובהא קא משתעי הרא"ש והרשב"א דאמרי לא כייפינן לגרש וגם לענין ממון דוקא אם תפסה אבל בטענה ואמתלא מבוררת. מודה דכייפינן לגרש וגם לשלם לה בלאותיה מה שנגנב ונאב' כמ"ש דבריהם מפורש' כנז"ל. וכ"כ בתשו' כלל על אלמנת ת"ח ובת גדולים וכו' ואין זה כבוד בעלה וכו' והיא אומר שמואס' בו וכו' מ"מ יש לסמוך בנדון זה כמ"ש בדינא וכו' דכופי' אותו לגרשה יע"ש ואתיא במכל שכן לענין ממונא הרי מכאן הוכח' עצומה דלא פליגי על הרמב"ם אלא היכא דליכא טענה מבוררת דחיישינן שמא נתנה עיניה וכו' ואם יד הדוחה נטויה לדחות יודה מיהא לענין ממונא וזה דבר פשוט וברור לע"ד ועיין בתשב"ץ כל מה שכתב בח"ג שאלה אחרונה להר"א אבן טוואה ובדברי הרב מהר"ש צרור שאלה ב' בספר פרי יצחק וכן משמע מדברי מרן בסי' קנ"ד סעיף ו' ובכל גוונא אם ידוע שהוא עקר והיא באה מכח טענה יוציא מיד יע"ש

וראיתי להרב הנז' בשאלה הנז' שכתב וז"ל מרן ז"ל שכתב על תשובת הרשב"א הראשונה שזהו דברי מהר"ם אפשר שלא ראה התשובה האחרת שהביא כ"מ שמפורש בה דלא בעי אמתלא יע"ש בב"י דברי הרשב"א

ולעד"ן שהרב ז"ל הניח לי. מקום להתגדר בו ולעולם ראה התשובה האחרת והא דכתב הרב"י וזה כדברי הרמב"ם לא קאי אתחיל' דבריו דקאמר. לענין אמתלא מבוררת אלא קאי אסוף דבריו דקאמר וכשרואה ערמה בדבר לא היה מצוה להחזיר אפילו נדונייא שדינה כמו דבעינא ליה ומצערינן ליה דאפילו תפסה מוציאין מידה והיא כדעת הרשב"א דאפי' תפסה מוציאין מידה ועורמה היא שאומרת מאיס עלי ואין אנו רואין מתוך הענין סימן מיאוס. וכו' ולעולם הרשב"א דקאמר אין לה אלא בלאותי' הקיימים אם תפסה דהיינו בלא טענה אלא שניכר ממעשיה שהוא מאוס בעיניה כמ"ש דבריו מוהר"ש צרור ז"ל בשאלה ב' ודברי מהר"ם כשנותנת אמתלא מבוררת ולכך ישלם לה כל נדונייתה אפי' מה שנגנב ונאבד ומר א"ח ומר א"ח ולא פליגי דגם הרשב"א יודה לס' מהר"ם היכא דאיכא אמתלא דחייב לשלם לה הכל כמ"ש מדבריו דלעיל נמצא דלכל הדיעות יודו היכא דאיכא טענה מבוררת דתהני מיהא לענין ממון וכן דעת מרן כמו שהוכחנו לעיל וכן מוכח מדברי מור"ם שפי' דבריו ומה גם דקי"לן בכ"מ שלא מצינו בפי' דברי מרן הפך דברי מור"ם הלכה כמור"ם ובנדון דידן לא מצינו דברי מרן מפורשים דלא תהני אמתלא אפילו לענין ממון ואדרבא הוכחנו להפך דמרן אית ליה דתהני אמתלא מבוררת ואפושי פלוגתא לא מפשינן

אלא שעדיין יד הדוחה נטויה לדחות מהא דמצינו בפירוש דמרן פסק כהרמב"ם לענין ממון כמ"ש לעיל ולעולם אזיל בעקבותיה והוא גופיה פסק בפ' י"ד מה"א וז"ל ואמרו הגאונים ז"ל שיש להם בבבל מנהג אחר וכדין התלמוד ראוי לתפוס ולדון והביא דבריו רבינו הטור בסימן הנז' יע"ש. נמצא דהרמב"ם קא תני ואזיל דלא דיינינן כתקנת הגאונים אלא כדין הש"ס ומשם באר"ה דגם לדעת מרן דאזיל בשטתי' כך ס"ל ואיך אמרי' גם מרן יודה לדין מורם שהוא כתקנת הגאונים ז"ל

ונ"ל דגם הדוחה ידחה שהרי הרב ב' ז"ל פי' דבריו דהרמב"ם וז"ל ואף הרמב"ם כתב בפ' הנזכר כדין הש"ס ראוי לדון כלו' לענין מורדת כתב כן הרמב"ם וכמבואר בדבריו ולאפוקי מתקנת הגאונים ז"ל שכתב הרי"ף שהאיש שמרדה עליו אשתו כופין אותו להוציא מיד אלא ראוי לתפוס כדין הש"ס שאין ראוי לכוף אותו במורדת דאילו באומרת מאיס עלי כבר נתבאר שהוא סבור שבדין הש"ס כופין אותו להוציא וכו' יע"ש בב"י בדברי הר"ן שהביא שם פי' דברי הרי מוכח מדברי הרב"י שהרמב"ם מפרש תקנת הגאונים אפילו במרדה דבעינן ליה ומצערינן ליה ועל זה קאמר וכדין תלמוד ראוי לדון אבל בטוענת מאי"ע לענין ממון לא קאי עלה הרמב"ם ואמרינן דיודה לתקנת הגאונים. ועוד אני אומר דאפי' אם נאמר במונח דהרמב"ם לית ליה תקנת הגאונים אפילו לענין ממון במ"ע היינו לפי תקנת הגאונים דתיקנו שהאיש שמרדה עליו אשתו בלא שום טענה כדמוכח מדברי הרי"ף וכ"ש לדעתו ז"ל דלית ליה תקנת הגאונים אפילו במורדת דבעי"ל ומצ"ל וכו' כמ"ש הרב' כנז"ל בהא קאמר הרמב"ם דאין לדון אלא כדין הש"ס אלא בלאותיה הקיימין במ"ע ולא כייפינן ליה לגרש במרדה דבעינא ליה וכו' ובעיי' תפיסה אבל בטענה מבוררת שפסק מור"ם משם מהר"ם אמאי לא יודה הרמב"ם ומרן אחר שבאה בטענה מבוררת וליכא חששא שמא עיניה נתנה באחר ורצונה שתטול בלאותיה ותמרוד ומטעם זה ליכא טעם קנסא דקנסינן לה מאחר שבאה בטענה תדע שהרי מהר"ם בעל ס' זו לא ס"ל כתקנת הגאוני' בלא טענה אבל ע"י טענה מבורר' פסק דדיינינן לה כתקנת הגאונים שתטול בלאותיה וישלם לה מה שנגנב ונאבד ואינו ראוי למלאכתו ראשונה ואם כן גם להרמב"ם אמרינן דלא מיאן בתקנת הגאונים אלא כשמרדה בלא טענה מטעם שלא יצאו בנות ישראל לת"רע והיא הפך הש"ס אבל לפסק מהר"ם שהביא מור"ם להלכה אתי כדין הש"ס דלא קאמר בש"ס דאין לה אלא בלאות' אלא בלא אמתלא מבוררת דשמא נתנה עיניה באחר ולכך קנסו לה חז"ל אבל בטענה מבוררת