גושפנקא דמלכא (רמב"ם) מב

נחייב רוחי לנסיבי מן דאבא ולפוק אנהאר אלי יסמאע בייא נאכד חאגא מן חוואייגי אוולא מן חוואייגהא ומן חוואייג לבית אוולא נהאר אלי יגיו לעדים וישהדו עלייא וואיין עמלת חאגא דונייא אוולא דכלת למוצאע דוני ראני מחוייב בקוש"ח שקנו אחרים מידי באש נעטי לגט לבנתו ונדפעלהא כתובתהא וכיף האד אשי חאק ראני נפירמאר וכו' ע"ה פ' וכו' ולצטרא לוצרא אלי רדיתוה חסאבני רגאע מן עמאיילו לקבאח. סאעא מאזל הווא הווא. מא קדרתש נרפד כתר ע"כ והבעל הנז' לימד לשונו על הן לאו ועל לאו הן ואומר שתשאר עגונא עד שתלבין ראשה וגם בקשנו מן הבעל הנז' שיחזור ממעשיו הרעים ולא ישוב עוד לכסלה ותהי לו לאשה ואם יחזור כמות שהיה יחייב עצמו לפוטרה בגט כשר ולשלם לה כתובתה ולא רצה לקבל ע"ע שום חיוב אלא אם תרצה תחזור כקדם ואם לאו תשב עד שתלבין ראשה ואין אני נותן לה גט גירושין כלל עכ"ל

וזאת תשובתי כפי הנראה. לע"ד כאשר עלה במצודתי. בדברי חז"ל ריש כל מראין ראיתי בספר התשב"ץ להרב מהר"א בן טוואה ז"ל שכתב וז"ל כי סיבת המיאוס גלויה וידועה לכל ואין מניחין הסיבה הגלוייה שהיא כדאי שתשנא אותו בעבורה וניחוש לשמא נתנה עיני' באחר וכן ראיתי בס' פ"ץ למהר"ש צרור שכתב וכשיש שם אמתלא הוה ידעינן דממאיסותא עשתה זאת ולא להוציא נצ"ב מיד הבעל עיש"ב ומינה יש לדון לנ"ד אחר שבאה האשה בטענה ונתנה אמתלא לדבריה בטענה מבוררת כפי חוש השמע מאנשי העיר אנשים ונשים כלם כא' מדברים בגנות הבעל ודרכיו המקולקלי' ומעשיו הרעים ככל הטענות שטענה האשה והטענות יש בהם כדי שבועה והחשיבום חכמים ז"ל לטענה מעלייתא שראוי לה בשבילם למאוס בבעל נעוריה כמ"ש במורם סי' ע"ז וז"ל שאומרת שאינו הולך בדרך ישר ומכלה ממונו וגם בא"הט הביא בשם רש"ל השותה יין שרף בבית משתיהם ובא שם לביתו מקרי טענה ובנ"ד כולהו איתנהו ביה גם לרבות רועה זונות ובכל חדא וחדא אית בה כדי שביעה למאוס על ידה. והיא אתיא במכ"ש מאותה טענה שכתב מהר"א בן טווא שראוי לה למאוס על ידה שהרי הרב ז"ל כתב ענין זה לענין כפייה שכופין אותו לגרש וכ"ש לענין ממונא. והרב ז"ל סמך על חכמתו הרמה להכריע בין ההרים הגבוהים אבל אנן יתמי דיתמי לית לן שיעורא להכניס ראשינו בין ההרים הגבוהים במקום שלא נתנו חכמים ז"ל דבריהם לשיעורים זה אומר בכה וזה אומר בכה שב ואל תעשה עדיף ואין לנו לסמוך ע"ד אלא לענין ממונא שכופין אותו להוציא מידו נדונייתה. וישלם לה מכיסו מה שגנב ונאבד ואינו ראוי למלאכתו ראשונה לאלתל כמ"ש מורם ז"ל בסימן ע"ז ס"ג וזה לשונו ויש אומרים דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי וכו' אבל הנותנת אמתלא וכו' כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישר ומכלה ממונו אנן דיינינן ליה כדין שתקנו הגאונים וכו' שצריך להחזיר לה כל מה שהכניסה בנדונייתה אם הם ראויים למלאכתם הראשו' וכ"ש אם נגנבו או נאבדו עיין שם וכתב הב"ש ז"ל וזה לשונו קאי לעיל על ס"ב דכתב דין מאיס עלי וכתב כאן דלעיל איירי דאומרת מאיס עלי בלי אמתלא מבוררת אבל אם נותנת אמתלא מבוררת וניכרת לבית דין שהוא אמת וראויה למאוס אותו על זה תיקנו הגאונים וכו' יעי"ש

המובן מדבריהם שהיש אומרי' שהביא מור"ם ז"ל שחייבו הבעל לשלם לה כל בלאותיה. לא פליגי אדברי מרן לעיל בס"ב שאמר דאין לה אלא בלאותיה הקיימים אלא שמפרש דברי מרן שאמר אין לה אלא בלאותיה הקיימין היינו בלא טענה אלא שאומרת מאיס עלי וניכר מתוך מעשיה שהוא מיאוס בלי שום טענה אבל בטענה מבוררת גם מרן יודה שחייב לשלם לה כל נדונייתה ומה שנגנב ונאבד ואינו ראוי למלאכתו ראשונה גם הוא חייב לשלם. וכן הדבר מוכרח מצד עצמו שדברי מרן מיירי בלא טענה. שהרי נקט בלשונו הזהב. ושואלין אותה מפני מה מרדה. ואמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי. ואם כוונתו הוא דאיירי בטענה. לא היה לו למרן לשתוק בדבר זה שהוא עיקר הדין. תדע שכך הוא האמת שהרי מרן ז"ל פסק במורדת כהרמב"ם ולא פליג עליה אלא לענין כפייה בגט והעתיק לשון הרמב"ם ממש בדיוק בלי שום ת"ומ כלל אלא במקום שכתב הרמב"ם כופין לגרש כתב מרן ואם רצה לגרש. והרמב"ם נתן טעם לשבח שלא תהיה כשבויה שתבעל למאוס לה. נמצא זו היא עיקר הטענה ומרן פסק כוותיה דהא יש לנו ד' שטו' בדין זה כמ"ש הרב' והביא הרב"ש. והיא שטת הרמב"ם ושיטת הרא"ש ושיט' הרמב"ן והרשב"א ושיטת הר"ן ומרן לית ליה כא' מהם ומכ"ש דלא כהרא"ש דאית ליה בטענ' מאיס עלי בעייא תפיסה ובטענת בעינא ליה ומצערינן ליה אפי' תפסה מוציאין מידה וכן היא שיטת הרמב"ן והרשב"א אלא דיש ביניהם חילוק אחד עיין בב"י והרן בט"מאי דאית לה אפי' עיקר כתובה ומרן אית ליה בטענת מאיס עלי אפילו לא תפסה מוציאין מידו ואית לה עיקר כתובה ובטענת בעינא ליה וכו' אם תפסה אין מוציאין מידה והיא שיטת הרמב"ם כמ"ש דבריו בפ' י"ד מה"א יע"ש ומרן פסק כוותיה דהרמב"ם ולדידיה בלא טענה כמ"ש בפי' שלא תהיה כשבויה וכו' ובלבד שניכר ממעשיה שהוא מאוס בעיניה דלא חיישינן להערמה כמ"ש הרב פרי צדק למ' הר"ש צרור יע"ש. וכן היא דעת מרן דלעולם אזיל בעיקבות משיחא ולא בעייא טענה דלא פליג עליה אלא בכפיית הגט כמ"ש בדבריו אבל לענין ממון אזיל בשטתיה כמ"ש נוטלת בלאותיה. וכ"ז בלא טענה אבל בטענה יודה מרן דעדיף כחה לשלם לה כל בלאותיה. מאחר שנסתלק' החששה שמא נתנה עיניה באיש אחר וגם הטענה דכד חזייא דאשתמיטו נכסי תמרוד וכו' אחר שבאה בטענה מבוררת

תדע שהרי מצינו כת החולקים על הרמב"ם בכפית הגט ובעיא תפיסה בממון שהם הרא"ש והרשב"א וטעמייהו דחיישינן לנשים פרוצות שמא נתנו עיני' באיש אחר וכוונתם להוציא מידם נצ"ב שלהם ולכך קנסינן להו אפילו בנצ"ב אם לא שתפסה כמ"ש בב"י טעמייהו ופתח פתוח מצאנו בדבריהם היכא דאיכא טענה מבוארת כייפינן גם לגרש כמ"ש הרא"ש בתשובה והביאה רבינו הטור בסי' קנ"ד ופסקה מרן בקצר וז"ל האשה שנתייראה מבעל שילך למדינה אחרת ושואלת שיגרשנה או שישב' לה שלא ילך ופס' הרא"ש שישביעוהו או יכופוהו לגרש וכן פסק מרן ז"ל בסי' קנ"ד וכן מצאנו להרשב"א ז"ל שפסק דמי שמצער לאשתו ומשליכה מביתו