גושפנקא דמלכא (רמב"ם) לד

בקידושין דינם שוה לדי"מ. וכן דעת מהריב"ל ומהריק"ש ומהרח"ש סי' מ"ב ונשאר הר"ן הוא סברא יחידאה וכתבו. האחרונים על דבריו וחד מנייהו מהרי"קש דודאי לא ראה דברי הרשב"א והראיה שלא הזכיר דבריו ואם באמת ראה דבריו לא היה חולק על דבריו וכן היא דעת הרא"ש בסי' כ"ד דדינייהו כדי"מ איברא דדברי התוספות פ"ק דמכות עלה ו' ד"ה שמואל אומר הלכה כר"י כתבו התוספות קשה איך מצינו ידינו ורגלינו כשכותבין גט שיש במעמד קרובים והוי דומיא דדי"ן דשרינן אשת איש שיש בה מיתת ב"ד וכו' ולכאורה נראה דבריהם הפך הרשב"א וראיתי למהרח"ש שהביא דברי הרשב"א וכתב וכ"ז לעניין גיטי' אמנם בקדושי' כתב הרשב"א דגרע טפי דאפי' לר"ע דחשיב בעדי מיתה כדי"ן הכא בקדושין לא חשיב די"ן דהשתא מיהא לאו אדי"ן קא מסהיד וליכא סתירה מדבריהם להרשב"א דלא נקטו אלא גיטין דלא שייך לומר בקדושין דשרינן אשת איש לעלמא דהשתא פנויה היא והשתא מיהא לאו אדי"ן קא מסהיד יע"ש אמנם דברי הרא"ש הם הפך דברי הרשב"א שכת' בפסקיו וא"ת לשמואל איך תמצא קדושין וגיטין כשרים שנעשים בפומבי וכו' שהקשה גם מקדושין שנראה דדמי לדי"ן ותירץ ב' תרוצים יע"ש והעמיד דברי הרא"ש כדברי הרשב"א ולא דמו לדי"ן יע"ש סי' מ"ב

ואני בחפשי באמתחות ספרי הראשונים ראיתי למהרימ"ט ח"ב תשובה ל"ח כתב והא דאמרי' ביבמות אין בודקין עדי נשים בד"וח היינו עדי נשים להתירה להנשא אף ע"ג דאית בהו די"ן כיון דאית בהו די"מ איכא נעילת דלת בפני לווים משום חנא אבל לאסור אשה בעדות קדושין לא שייכא כלל לדי"מ ומה שהקשה הרמב"ן והלא עיקר עדות העד להתירה לשוק וכו' והויא די"ן ותירץ בזמן הזה דמייא לדי"מ טפי וכו' ואפי' בארוסה דלית לה כתובה וכו' אין דבריו ז"ל אלא בעדות אשה שמת בעלה דרוב נשים אית להו כתובה ודמי טפי לדי"מ מדי"ן אבל בעדות גטין וקידושין כדיני נפשות דמייא ע"כ יע"ש עיניך תחזינה משרים שנעלם ממנו דברי הרשב"א והריב"ש וכל הני רבוותא דלעיל דאית להו דדיני גטין וקדושין כדיני ממונות ומגרע גרע מהם וגם טעה בדברי הרמב"ן דהעמיד דבריו באשה שמת בעלה ולא בגט וקדושין והרשב"א העיד וכן דעת רבותי מהר"רי והרמב"ן הרי דדבריו בקדושין וכן דבריו הפך דברי הרשב"א והריב"ש דקאמרי דאית בהו נעיל' דלת והוא קאמר דלית בהו נ"ד וחומרא דאתיא לידי קולא. והראיה שהביא מדברי הרא"ש מדנקט בלשונו כיון דאיכא כתוב' ובארוסה דליכ' כתובה ואין בה כדי שבועה אפשר אית ליה כהרמב"ן דכתב דאפילו בארוסה דלית בה כתובה לא פלוג רבנן דדי"ן בזמן הזה ליכא ודמו טפי לדי"מ מדי"ן וגם הפריז על המדה שכתב בח"א ואפילו אם תמצי לומר דלא בעי' ד"וח אם חקרנום והוכחשו אפילו בבדיקות עדותם בטלה וזה לא יעלה על הדעת דאם באמת לא בעי' ד"וח הו"ל כד"מ דקי"לן אם הוכחשו בבדיקות עדותם קיימת ולא עוד דאפילו בדין מרומה דאית לן דבעי' ח"וד כתב הריב"ש דלא בעינן ד"וח כדי"ן ואם אמרו דלא ידעי בחקירות בטלה עדותם כדי"ן אלא דצריך לחקור כל מה דאפשר יע"ש וכן הדין אם הוכחשו בבדיקו' נמי לא בט' דומיא דדי"מ דתרוויהו כהדדי דהא בדי"ן אם לא ידע בחקירותם או הוכחשו בבדיקות עדות' בטלה נמצא דתרוייהו כהדדי וכשתאמר בד"מ בדין מרומה היכא דלא ידע בחקירה לא מקרי הכחשה כך אם הוכחשו בבדיקות לא מקרי הכחשה והריב"ש ז"ל דנקט דלא ידע בחקירות משום מעשה שהיה כך היה כמ"ש בשאלה יע"ש וכן משמע מלשונו דקאמר דשייך ד"וח קצת לא כך אמרת לי יונתן בן יוחנן לא כך אמרת לי דמכפר וכו' ע"ש וכן משמע מדברי רבי' הטור וב"ח ח"מ סי' ל' אם נראה וכו' שהדין מרומה צריך ד"וח ואף ע"פ שאין צריך ד"וח אם הוכחשו בח"וד עדותם בטלה אבל בבדיקות עדותם קיימת ומשמע דקאי גם ארישא בדין מרומה דאם הוכחשו בבדיקות עדותם קיימת

נמצא דדבריו הם הפך דברי הראשונים עמודי ההוראה והפך האחרוני' וממילא אין לסמוך על דבריו במקום גדולים הרמב"ם והרמב"ן ורבי' יונה והרב המאירי והרשב"א והסמ"ג והמרדכי והרמב"ם והגאונים ונ"י ומר"ן ומור"ם והריב"ש ומהריב"ל ומהריק"ש ומהרח"ש דכולהו אית להו דמידי גטין וקדושין לא בעי ד"וח דומ' דד"מ ולא עוד אלא דמגרע גרע מנייהו כדכתיבנא

אמנם כ"ז אם הוא בדין שאינו מרומה אבל אם נאמר שהנד"ד מקרי דין מרומה וממילא צריך ד"וח והרי הוכחשו וצריך לדעת אם מקרי הכחשה בבדיקות או בחקירות ודרישות

ואני אומר דדין הנערה הזאת לא מקרי דין מרומה וצריך ד"וח דלא מקרי ד"מר אלא אם מכירין. התובע הזה שהוא רמאי או שמבינים טענת רמאות בדבריו כמ"ש רש"י וכן פסק מרן או אם שמענו בו שהיה מחזר אחר עדי שקר למצוא לדבר זה עלילות ברשע או אם נשתהה הקול ולא יצא עד עבור זמנם זמניהם דמוכחא מלתא דקדושי' אלו רמאות בזה אמרינן דזה די"מר וצריך ד"וח אבל בנערה זו אני אומר דח"וד בה הויא חומרא דאתיא לידי"ק דמתוך חומרתה אתה בא לידי קולתה ואם מטעם דהיא מכחשת בקדושין לא מקרי מרומה דהרי הריב"ש בסימן רס"ג בפסק של מאייר"ונא פסק דלא מקרי דין מרומה ואע"פ שהיא מכחשת יע"ש והוא עצמו פסק דבדי"מר בעי' ד"וח אלא ודאי אית ליה דהכחשת האשה לא מקרי די"מר ואפי' לסברת המרדכי דאית ליה אם מכחשת מקרי די"מר יודה בנדו"ד דלא מקרי די"מר משום דאין העיכוב מצדה אלא מצד אביה ואמה דלא רצו בהארוס הנז' והיא מלומדת בעל כרחה ואי לה פה להשיב ולא מצח להרים ראש אם מחמת מסוה הבושה אם מחמת היראה לכך היא מעיזה ומכחשת ודבר זה הוא נגלה לעין כל וכולי עלמא מרנני בדבר זה בקלא דלא פסק ומאחר דהעיכוב מצד אחר ועל דא קא סמכא אינה נאמנת ולא מקרי הכחשה במה שהכחישה בקדושי ראשון וקיבלה קדושי שני והויא כמו אשה שפשטה ידה וקבלה קדושין בפני בעלה דאמרינן דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ונאמנת ואם יש לה עוזרין אפילו ע"א אינה נאמנת דסמכה עלייהו ודין גרמא שהכחישה:

ואפילו כפי דעתם דזה מקרי די"מר וצריך ד"וח כבר כתבנו דג' בי"ד הראשונים שנתקבלה העדות בפניהם המה חקרו כמ"ש בקבלת העדות בגיזומים ואיומים וחקרו על כל דבר ודבר בדקדוק