גושפנקא דמלכא (רמב"ם) ר

ועמ"ש רבינו וכן עד זומם אע"פ שהוזם וכו' ומאימתי הוא נפסל מעת שהעיד בב"ד וכו' שם בגמרא דכ"ז א' איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל וכו' וא"ת והא לקמן קאמר אין העדים נעשין זוממים עד שיזומו ב' ואיך קאמר עד זומם דמשמע אפי' אחד ותקשה ביותר לפי' התוספות דאית להו עד זומם דלא הוזם אלא א'. ואפשר לומר דברייתא דקתני עד שיזומו ב' היינו לענין תשלומין דועשיתם לו כאשר זמם וכו' אבל הכא לענין פיסול ואפי' לא הוזם אלא א' נפסל

עוד שם רבא כאביי ס"ל וכו' ומשום פסידא וכו' לאיכא דאמרי אית להו דמדאורייתא למפרע נפסל אלא תקון רבנן דמכאן ולהבא הוא נפסל משום פסידא דלקוחות. וק"ל:

ואגב אביע אומר מאי דאיתא שם בגמ' דאיפליגו אביי ורבא במומר אוכל נבילות להכעיס. ופרכי' שם מתיבי וכו' ומשני מאי שבועות שבועות דעלמא וכו' וי"ל דאמאי לא מקשה ליה מרישא דברייתא דקתני תרתי אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד דלא בעי רשע דחמס. וי"ל דיכול לדחות דכוונתו לומר דתנא והדר מפרש דאל תשת רשע עד דקאמר קרא היינו אל תשת חמס עד ולעולם בעי רשע דחמס דלרבא מפרש קרא כך אל תשת וכו' קאי אחמס עד חמס רשע שהוא עד חמס אל תשת עד אבל אם אית ליה תיבת עד נדרש לפניו ולאחריו אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד

שם מתיבי אל תשת וכו' לא ידעתי מאי מקשה מברייתא קמייתא לרבא וכן מברייתא בתרייתא לאביי דכל א' יפרש הבריית' אליביה והו"ל להש"ס למימר תניא כוותיה דאביי ותניא כוותיה דרבא כדרכו ומאי מקשה מאחר דמידע ידע דאיכא בריית' אחריתי כוותיה כד פריך מהא לסייעו מהא ודוחק לומ' דלא ידע לבריית' אחריתי והך מקשה אחר הוא ועוד מברייתא קמייתא מי הכריחו לפרש אחד שבועת שוא וכו' ולהקשות לרבא

ואפשר לומר דמתחילה לא עלה בדעתו להקשו' לרבא ותדע דכך הוא האמת דלא הזכיר בלשונו תיובתא דרבא כמו האיך דקתני תיובתא דאביי אלא מתחי' רצה להקשות ברייתא עם ברייתא אחריתי דכולהו סתמיות ודברי חד תנא וכוונתו לומר מאי לאו אחד שבועת שוא וכו' ותקשה להך ברייתא דקתני גזלנין ומלוה ברבית וקשו אהדדי ואין כוונתו להקשות לרבא דאיכא ברייתא דסייעיה אלא להקשות ברייתא אברייתא ואף ע"ג דקאמר מתיבי דמשמעותא דמקשה לאמורא מהברייתא מצינו בפרק הגוזל עצים דנקט כהאי לישנא מתיבי והוא מקשה ברייתות אהדדי שם תנו רבנן הגזלנין ומלוה ברבית וכו' ע"ש ואחר שהשיבו שבועות דעלמא והברייתות מתוקנות חזר ואמר לו א"כ תיובתא דאביי וכו' ואע"פ דלאביי יכול לדחות ולכך קבע הש"ס ואמר סמוך לו הלכה כאביי ודוק. מיהו מדברי התוס' ד"ה מאי שבועות וכו' לותביה אביי לרבא וכו' נראה מיתיבי וכו' להקשות לרבא ודוק

תוספות ד"ה רבא אמר מכאן וכו' תימא וכו' כיון דאמר רבא מכאן ולהבא וכו' ר"ל לאיכא דאמרי משום פסידא דלקוחות וכו' דליכא חילוק בין הכחשה להזמה ואפילו במקום דליכא פסידא דלקוחות כדפיר' דבריהם בפרק המרובה ע"ש תקשה אמאי קאמר רבא עדות מוכחשת וכו' וק"ל

תוס' ד"ה אין לך בו וכו' משמע וכו' ממה שאני פוסל את הראשונים וכו' ר"ל מדק' בש"ס מאי חזית וכו' סמוך אהני וכו' ר"ל סמוך אהני ולא תפסילינהו כאחריני משמע דהחידוש הוא בפיסול הראשונים ולא בהכשר אחרונים דאל"כ הול"ל מאי חזית דלא פסילתינהו להנך כהני וכו' ולכך הוקשה להם דמאי חידוש איכא בהזמה יותר מבהכחשה והא רבא ס"ל כר"ש דאמר בהדי סהדי דשקרי וכו' והויא הזמה בהכחשה לענין פיסול הראשונים ותי' דכוונת הש"ס התם לומר לימא רבא כר"ח ס"ל וטעם בהזמה כדאיכא דאמרי משום פסידא דלקוחות ולא משום חידוש ולפי המסקנא דקאמר דרבא ס"ל כר"א ולא מקרי עדות מוכח' בעדות אחרת וכוונתו לומר ולעולם טעמיה דרבא בהזמה משום חיד' דנפסל אפילו לעדות אחרת ולכך מכאן ולהבא הוא נפסל וק"ל

סה"ד וכ"הג אמרינן וכו' דלא ילפינן טעם כעיקר וכו' ר"ל דלא ילפינן טעם כעיקר לאסור מאחר דאיכא חידוש בהכשר דאיתרו ליה בחלבא וכו' כמו כן בנדו"ד מאחר דאיכא חידוש בהכשר העדים הב' לא ילפינן גם לפיסול הראשונים לפוסלם למפרע וק"ל

תוספות דאסהידו בי תרי וכו' ונראה לר"ת וכו' וגרסינן נמי ופסליה בגזלה נראה מדבריהם דהוא תירוץ אחד ולכך ל"ג א"נ דפסליה וכו' אלא ופסליה בגזל' וכו' דאחד הוזם ואחד העידו עליו שהוא גזלן וליכא חידוש דגזלנותא מילתא אחריתי וליכא סיוע מהעד אחר דפסול הוא אמנם בפרק המרובה לא פי' כך וגרסי' א"נ דפסליה בגזלנותא וכו' ושתי תירוצי' נינהו או שהוזמו ב' ולא ראו העדות זב"ז או דפסלינהו לב' בגזלנות וכו' ואפשר לומר דהוצרכו לזה בכאן ולא ניחא להו בההוא תירוצא משום דעדין תקשה קושייות אחריני ולכך גרסי' ופסליה בגזלנותא וכו' לתרץ כולהו קושיין אבל שם לא דקדקו בזה. ועיין הרש"א שנראה מדבריו דתרי תירוצי נינהו וגרסינן א"נ דפסילנ' והתוס' דקאמרי וגרסינן נמי וכו' כוונתם לומר דגרסינן בלשון יחיד ופסליה כגזלנותא וכו' וק"ל ולדבריו העיקר חסר מהספר

ש"ס שם ורבא אמר וכו' אבל הכא רע לשמים וכו' ולאביי יאמר לך דאע"פ דשניהם רעים לשמים ולבריות מ"מ שהתורה החמירה בדיני נפשות יותר מדיני ממונות וגם בעיני הבריות חמירי ואית ליה לר"מ דשוים גם לאוכל נבלות אע"פ דאינו רע לבריות נפסל גם לדבר שהוא רע לשמים ולבריות

רש"י ד"ה ר"י היא וכו' ויחידאה הוא ע"כ. ר"ל ומאחר דהוא יחידאה לא תהוי תיובתא נראה דמכאן היא סתירה לה"ע דכתב כשהוא אומר בש"ס תיובתא היא קשיא ואין לה לפרק ולא אמרינן הלכה כוותיה מאחר דאתותב והא הכא איכא תרתי וק"ל

פרק י"ג ה"א הקרובים פסולים וכו' והם האב וכו' משנה פרק זה בורר דף כ"ז ע"ב יע"ש כל הסוגיא. וכתבו התוס' ד"ה ואלו הן וכו' אבל הנך דנפקי מכללא וכו' ר"ל כגון הוא לאחי אביו דאתי מכללא דלא הוזכר במתני' אלא אמרי' כשם שהם פסולי' לו כך הוא פסול להם ודווקא הוא אבל בנו וחותנו כשר