גושפנקא דמלכא (רמב"ם) כ

יו"ט ואפילו בדבר שהוא משום שבות וכו' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"כ. וכתב מר"ן בכ"מ פי' וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה כיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דדבריהם לא ידחה ע"כ. ואע"ג דפסק רבינו לקמן בפרק ב' ה"ו וז"ל אע"פ שהתקיעה משום שבות וכו' יבא עשה של תורה וכו' והכא קאמר גם שבות דרבנן לא ידחה שאני התם דתתבטל המצוה לגמרי ואין כח ביד חכמים לבטל עשה דאורייתא לגמרי אבל הכא תתקיים באחר ודוק

פרק ב' ה"ד המתעסק וכו' וכתב מר"ן הכ"מ ואולי שהוא סבור שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואפילו התוקע עיקרו אתקיעה ע"כ. פירוש לפירושו ואע"פ שהתוקע עושה מעשה דומיא דאכילת מצה ואמאי אצטריך הכוונה ולכך אמר עיקרו וכו'

הלכה ו' יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום ואף על פי שהתקיעה משום שבות וכו' ע"כ. פירוש אין תוקעין מדרבנן גזירה שמא יתקן כלי שיר כמו בשבת וכדומה. והכא מן הדין היו תוקעין ולא אמרינן שבות שמא יתקן וכו' דא"כ בטלת מצוה דאורייתא לגמרי אם לא מטעם דשמא יעבירנו דלא הוי ביטול אלא בשבת ויכולין לקיים המצוה בחול ודוק

פרק ג' ה"י המנהג הפשוט וכו' וחוזר ומברך שהחיינו וכו'. כתוב בהגהות מימוניות ולא חילק בין ראשון לשני וכו' וכ"כ רבי' שמחה ואפילו החולקים על רש"י היינו דווקא בקידוש אבל בתקיעה מודה דאין יוצאין בתקיעה של אתמול וכו' ע"כ לשונו. לכאורה קשה דגם בקידוש אימא הכי ואחר החיפוש ראיתי דבריהם בפ' כ"ט מהלכות שבת עשירים וכאן הם עניים וז"ל ואע"ג דקדושה אחת דיינו עיקר קדושה יום ב' וכו' דיו"ט א' מספיקא עבדינן ליה דשמא יבואו עדים מן המנחה ולמעלה וכוונתו לומר דלענין קידוש היתה הקדושה מאתמול דעושים ב' קודם ולא מקרי יום תרועה אלא יום שני ודוק: הלכות לולב

פרק ז' ה"ז כמה נוטל מהן לולב א' וכו' ושני בדי וכו' משנה בפרק לולב הגזול (ד' ל"ד) ופסק רבינו כר"ט ומפרשינן שם בגמרא היינו טעמא דר"ע משום דכתיב כפת וכו' והתוס' בסנהדרין (ד"ד) ד"ה כולהו כתבו וז"ל וא"ת וכו' ובפ' לולב וכו' משום דכתיב כפת וכו' והקושייא בדבריהם גלויה לעין כל דממ"נ אם מכחשי לדרוש מקרא ואי לא מכחשי לדרוש תרווייהו מקרא ומסורת. ושוב ראיתי מהרש"א שנדחק בזה והניח הדבר בצ"ע. ואחר החיפוש וימצא כתוב בספר יבין שמועה למהרי"ש אלגאזי ז"ל שנדחק גם הוא בדברי התוספות הללו ופי' דבריהם בד"א. ומ"ש ונראה דדווקא וכו' הוא שנוייא אחרינא לתרץ קושייתם הא' אבל לר"י ן' ברוק' לא מכחשי דיש לקיים שניהם דא' ללולב ואחד למזבח וכן דעת ר"ע ודרש מקרא ומסורת אבל לכאורה קשה דזה הפך דבריהם ממ"ש בפרק כל שעה וז"ל דכולי עלמא מודו דדרשינן מסורת משום דסמכינן אקרא פרי עץ הדר דלא משמע אלא חד וי"ל דאה"נ דלגבי לולב לא דרשינן אלא מסורת ודוקא לולב א' דסמכינן אקרא פרי עץ הדר אבל לגבי מזבח ליכא סמיכות אלא דקשה לדבריהם להאי תירוץ בתרא אמאי קחשיב ר"ש והא לא מכחשי אהדדי דומסורת אצטריך לסוכה תחת סו' כמ"ש הם עצמם במס' סוכה דלא לחנם נכתב המסורת ולדברי מוהר"ש דקאמר לאו שנויא הוא ניחא דתלמודא דידן כר"ל ודוק

והואיל ואתו לידן דברי התוספות אלו נימא בהו מילתא עמ"ש בריש דבריהם ונראה דדוקא הכא וכו' לאו תירוצא הוא אלא מילתא באנפי נפשה דלא תקשי דבריהם אדבריהם כדמפרשי ואזלי דהא הכי מרבי ור"ש וכו' בחתיכה וכו' משום דמצוה כתיב וכן משמע מדבריהם במ' סוכה (ל"ה) הוזכרה שם הפירכא הנז' אבל קשה לי על דבריהם דמנא להו דר"ש מחייב בחתיכה אחת עד שהוצרכו דדריש מקרא ומסורת והא בברייתא לא קאמר אלא אכל ספק חלב ויכולני לומר היינו בחתיכה מב' חתיכות וכן פסק הרמב"ם ז"ל בחתיכה מב' חתיכות אבל בחתיכה א' יכול אני לומר דאית ליה לר"ש דפטור. ואפשר לומר דההכרח הוא משום דמצאו מפורש בדברי ר"ש ור"ע היכא דלא מכחשי דרשינן מקרא ומסורת כמו עני ועוני בבגדו בבוגדו ואם כן מוכרח אתה לומר בפרק ספק אכל דלא מכחשי דרשינן מקרא ומסורת ודוק

ואחר החיפוש וימצא כתוב בברייתא אחרת. וז"ל תנו רבנן היו לפניו שני חתיכות וכו'. בא נכרי ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניה פטור ור' מחייב תסתיי' מהכא דר' אית ליה אפי' בחתיכ' א' אבל יכולני לדחות דשאני התם דמקודם היו שני חתיכות והוקבע איסורא אבל אם היתה מתחילה חתיכה א' דוקא מנא להו דחייב עליה קרבן אשם לר' ולר"ש ולר"ע

ומ"ש באותו דבור ואפשר לקיים שניהם וכו' לחייב בשניהם וכו' והמסורת לחייב וכו' לכאורה יש לדקדק דגם בסוכות ובסכת יש לקיים שניהם שבא המקרא דבסוכות לחייב בארבעה דפנות ומסורת בא אפילו לג' דפנות ומכ"ש ד' ושניהם מתקיימין. ואפשר לומר דלא דמי דיש לחלק ביניהם דשאני מצות ומצוות מקולא לחומרא אבל בסוכות ובסכת מחומרא לקולא והו"ל מכחשי ודוק

הלכה ח' כמה שיעור אורך כל מין וכו' לולב וכו' כתב הרב המגיד משנה וגמרא אמר ר"י אמר שמואל שיעור הדס וכו' ור"י אמר אפי' שדרו של לולב וכו' ומבואר שם עוד דלר"י וכו'. הוצרך להוסיף ומבואר שם עוד משום דנראה מובן מדבריו הראשונים דרבי' אית ליה דאין צריך לקמן בדרבי' ז"ל ותרתי קמ"לן בתחילת ההלכה כתב לולב אין פחות מד' טפחים ואם אגד לולב צריך שדרו וכו' ומדברי הגמרא משמע דקאמר ר"י שדרו וכו' היינו כשהן אגודין ומנ"ל דקאמר כמה שיעור לכך הוצרך הרב להוסיף שם עוד וכו' ודוק: