גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קצה

דלעיל על רש"י ז"ל. ואמרו שם בגמרא דאפילו למ"ד אסור לבצוע ל"ק אבל אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום וכתבו תוס' ד"ה אבל אהרן פי' כיון שלא היה דין וכו' יתכן לומר דהתו' ורש"י מחולקים דרש"י ס"ל דגם אהרן דיין הוה דאף על פי שהדין בה לפני משה עכ"פ אהרן שיושב עמו נקרא דיין שני ולא מקרי כאדם אחר ואסור לעשות פשרה אם לא שילך וירדוף אחריהם קודם שיעמדו לדין אבל התוס' ס"ל כיון שהדין אינו בא כי אם לפני משה ואהרן לא מקרי דיין ונקרא כאדם אחר ויכול לעשות פשרה ואינו אסור אלא למי שהוא דיין ומ"מ מלת רודף שלום אינה מדוייקת לפי' התוס' כ"כ אי נמי אפשר לומר דהתוס' ס"ל כרש"י דאינו יכול לעשות ביצוע אלא קודם שיבואו לפניו לדין ומה שאמרו כיון שלא היה דין וכו' באו לתת טעם דאמאי כשירדוף אחריהם מותר דעכ"פ מדברים על לבו ויודע ונחשב כאילו עמדו לפניו לדין. לכך אצטריך למימר כיון שאינו דיין ושאר דיינים אחרים אינם באים אלא לפני משה חשיב כאדם אחר ומותר אבל בשעה שיושב לפני משה בשעת הדין נקרא דיין ואינו יכול לבצוע והפי' קמא עיקר והבוחר יבחר וק"ל. ומ"ש רבי' אבל אחר שגמר הדין וכו' אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם אלא יקוב הדין את ההר שם בברייתא נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע וכתבו שם תוס' ד"ה נגמר הדין כגון שדקדקו בדין היטב וכו' ומאי דקאמר לקמן איש פלוני אתה חייב לאו לב"ד אלא דיינים אומרים זה לזה וההיא דר"ש בן מנסיא דקאמר משתשמע ואתה יודע להיכן הדין נוטה פי' אבל לא דקדקו הדיינים כאחד דבריהם היטב ובהא פליגי דלר"ש ב"מ אחר שידעו להיכן הדין נוטה אפילו לא דקדקו דבריהם כאחד אינם יכולים לבצוע ולת"ק כל עוד שלא דקדקו דבריהם יכולים לבצוע

בא"ד אבל קשה מאי ביצוע שייך וכו' ר"ל דלא מקבל מנייהו בע"ד ותירצו שאומרים להם יראים אנו שנותנים להם אמתלא לדבריהם כדי שיקבלו מהם והיינו כונת התנא אי אתה רשאי לבצוע ולומר להם יראים אנו וכו'

והנה שם בגמרא ד"ז פרכי' אי פשרה בעיתו היינו ת"ק וכו' והקשו בני הישיבה משמע אחר האי שנוייא הוא דנתחדש להש"ס האי קושיא היינו ת"ק וכדמשמע מפי' רש"י אבל מקודם לכן ניחא ולא תקשה מידי ומקודם לכן תקשה ממה נפשך אם תנא קמא ס"ל מצוה תקשה היינו רבי יהושע בן קרחה ואם ס"ל רשות היינו ר"ש בן מנסיא ולעד"ן דמקודם לא תקשה מידי דס"ל למקשה דתנא קמא דקאמר רשות היינו למעשה אבל באמירה מצוה ור"י ב"ק אית ליה מצוה לגמרי בין בעשיה בין באמירה אבל ר"ש דמחמיר בפשרה אית ליה הכל רשות בין בעשיה בין באמירה אבל אחר שחידש לו המתרץ דמצוה דקאמר היינו מצוה למימר להו נתחדשה לו הקושיא היינו תנא קמא דבעשיה אית ליה רשות ובאמירה מצוה והשתא לפי דברינו ניחא דקאמר היינו ת"ק דבלא האי הקדמה נראים הדברים תפלים מאי קאמר היינו תנא קמא כבר ידע מאי למצוה למימר להו וכו' אבל תנא קמא אית ליה רשות ותירץ לו איכא בינייהו מצוה באמירה אבל ת"ק אית ליה כולהו רשות היינו ר"ש בן מנסיא ותירץ לו איכא בינייהו משתשמע דבריהם וכו'

אבל קשה לי אחר שידע מאי גמר דין פלוני אתה חייב וכו' מאי קאמר היינו ר"ש ב"מ ואם הבין פלוני אתה חייב היינו משתשמע דבריהם ויודע הדין וכו' מי הכריחו לפרש כן עד שהוקשה לו היינו ר"ש ב"מ ואחד מב"ד נתן טעם לדבר משום דאי מפרשי' פ' אתה חייב היינו אמר להם מאי ביצוע איכא לכך הוכרח לפרש גמר דין שאמר היינו שיודע הדין להיכן נוטה ולכך הוקשה לו היינו ר"ש ותירץ לו משתשמע דבריהם וכו' ולפי' רש"י חידש לו שאמר להם פ' אתה חייב ויאמרו להם יראים אנו שמא טעינו ולפי' התוס' כדפי' לעיל וק"ל

עוד שם והני תנאי פוטר מים ראשית מדון מאי דרשי ביה ורצונו לומר תנא קמא ור' יהושע בן קרחה דאית להו עד גמר דין ואפי' יודע הדין להיכן נוטה והא כתיב פוטר מים וכו' דמשמע מתחיל' הדין קודם שיודע וכו' אבל קשה לי מאי מקשה דהנהו מפרשי פוטר מים ולפני התגלע היינו גמר דין לפירוש עד שיתגלה לבעל דין ולפירוש התוספות עד שיתגלה לדיין וידק' בדין אבל מקודם לכן נקרא תחלת דין ועוד קשה לי דאמאי לא מקשו לרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שאמר אסור לגמרי והא קרא קאמר פוטר מים וכו' ומפי' רש"י משמע דלא מקשה אלא לתנא קמא ור"י ואפשר לומר דר"א מפרש קרא דפוטר מים היינו ראשית מדון לגמרי קודם עומדם לדין

פרק כ"ג ה"ט כל דיין וכו' גורם לשכינה וכו' הכי איתא בפ"ק דסנהדרין דף ז' ע"א א"ר שמואל ב"ן וכו' כל דיין שדן ד"א לאמתו וכו' וכל דיין שאינו דן ד"א לאמתו וכו' ופי' התוספות בפ"ק דשבת לאפוקי דין מרומה והרב"י ז"ל הקשה ע"ד ופי' פי' אחר וז"ל שאמר פי' שידון דין אמת אם מצורף לזה אהבת הדיין לזכאי או שנאה לחייב אין זה לאמיתו ע"כ וראיתי בספר פרי צדיק להרב הגדול מוהרר"ש צרור ז"ל דהקשה על רבינו מאי ריבותא לאשמועי' וכו' הא איסורא איכא דאסור לדון את אוהבו או את שונאו אפילו אינו אויבו ולא אוהבו אפילו אינו שושבינו כמו שפסק הרמב"ם ע"ש ואנא ברייה קלה נלע"ד דאין כאן שום קושיא על רבינו דמאי דקאמר רבינו אם מצורף אהבת הדיין לא נתכוון רבינו על האוהב או על השונא שיש לו מקודם אלא כוונת רבינו היא כגון שבאו לפניו שני בני אדם נכרים שאינו מכירם ואחד מהם קושטא קאי ודבריו מכוונים וא' מהם הפכפך בדברים ועקש ופתלת' בדבריו ואע"פ כן לא הועיל ויוצא חייב בדינו כמו זה קאמר רבי' אם מצורף וכו' דהשתא הדיין ניחא ליה בזה שיצא חייב ואחר זכאי ונעשו כאוהב ושונא א"נ אהוב ושונה דקאמר רבינו כגון אחד שהוא תם דרך יותר מחבירו דניחא ליה לדיין בההוא שהוא תם דרך והוא נקרא אוהבו ומ"ש שונאו היינו לגבי האחר נחשב כמו שונא אבל הוא אינו שונא ומותר לדונו א"נ אפילו כפי סברת הרב שהבין אוהב ממש ושונא ממש יכול לומר כשקבלוהו עליהם לדון

שם ואמר ר"ש וכו' כל דיין שנוטל מזה וכו' הא דלא כלל דבריו כולם במחתה חדא ואמר וכל דיין שאינו דן אמת לאמיתו ונוטל מזה ונותן לאחר גורם לשכינה וכו' ונוטל ממנו נשמתו משום דלא דמי לדלעיל דאע"פ שדן האמת אם אינו לאמיתו גורם לשכינה וכו'