גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קצד

חדא וכו' עכ"ל אכתי תקשי לאביי אמאי אצטריך ג"ש למלקות וממון מכדי רשעתו ילפי' תרוייהו משום רשעה א' וכו' מה לי מלקות וממון מה לי מלקות ומיתה וכ"כ התוספות שם דף ל"ז ד"ה חדא במיתה ומלקות אליבא דרבנן דילפי' תרוייהו מכדי רשעתו ואפשר לומר דבלא"ה אצטריך גם להך דלעיל משלשין בממון וכו' וק"ל

עוד כתבו בס"ד וסוגיא דההוא פרקא וכו' דלאביי למלקות וממון לא אצטריך קרא דאתיא מג"ש וכו' יעו"ש גם אליבא דרבנן לא אצטריך כדי רשעתו וכו' דהא גמרי לה לג"ש מכה מכה וכו' כמ"ש לעיל ורבא אתיא מכה מכה. ואפשר לומר דשאני ג"ש דרשע רשע נילף מינה תרתי דומיא דחייבי מיתות דאין אדם מת ומשלם מלא יהיה אסון וחייבי מיתות שוגגין מדתני רבי חזקיה מכה אדם ומכה וכו'. כך יש ללמוד בחייבי מלקות בתרתי מג"ש אבל לרבא דמפיק לה ממכה מכה אין ללמוד ממנה אלא חייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין ממכה בהמה ישלמנה ואצטריך כדי רשעתו אם נתחייב מלקות וממון דפטור מממון

וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב וז"ל וסוגיא דההוא פרקא כדי רשעתו אתיא אליבא דרבא וכו' עכ"ל דהך ג"ש דמכה מכה לאו מחייבי מיתה ילפי' לה אלא מדאתקשו לבהמה כדמסי' התם ע"כ ואפשר דכוונתו למאי דכתיבנא ור"ל דהלימוד דג"ש אינו אלא ממכה בהמה ואין ללמוד ממכה אלא חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ואין ללמוד ממנו אם נתחייב מלקות וממון דבשלמא אם ילפינן מכה מכה מחייבי מיתה דהיי' ממכה אדם יומת יש ללמוד ממנה תרתי דומיא דחייבי מיתות ולא אצטריך כדי רשעתו ודוק

הלכה ו' ד"מ וכו' וד"נ מתחילין מן הצד ע"כ הכי איתא במתניתין ופירש"י ד"ה מן הצד ולא ירצו לחלוק על דבריו וכו' לכאורה תיבת ולא ירצו אין לה שחר דמשמע הא אם ירצו יכולין לחלוק על דבריו והא ליתא דהא כתיב לא תענה על ריב וכו' ואפשר לומר דקרא לא בא לומר לא תחלוק על הרב אלא הכי פירושו לא תעשה דבר שתצטרך לחלוק עליו אלא תתחיל מן הצד ואפי' אם יאמרו הפך סברתו לית לן בה משום שאמרו דבריהם קודם שידעו סברתו ואה"נ אם התחיל מן הגדול יכולין לחלוק עליו א"נ לא ירצו דקאמר ר"ל ע"י שאלה כמ"ש התוס' לקמן דל"ו ולעולם לעיכובא אבל העיקר הוא כתירוץ א' וכן משמע מלשון רבינו דלאו לעיכובא. שו"ר להתוי"ט שהביא דברי הנ"י שכתב כן ושמחתי אלא דעדיין י"לד דטעמיה דתנא דקאמר ד"מ מתחילין מן הגדול. אם טעמו הוא משום דלא איכפת לן ואפילו יהיה באמת דעת הגדול הפך דעתם לית לן בה דאמרינן כבר הורה זקן. או דילמא משום דקרא דלא תענה ע"ר היינו בד"נ ולא בד"מ ואח"ך ראיתי לתוס' דל"ו שכתבו שניהם דמתחלה כתבו ד"מ וכו' לא חיישינן ולבסוף כתבו ואפשר דל"ת על ריב בדיני נפשות קאי יע"ש

הלכה ז' דיני ממונות וכן הטומאות והטהרות וכו' הכי איתא במתני' שם ולא ידענא דאמאי לא הזכיר תנא דמתני' דיני האיסור והיתר דאינם בכלל דיני האיסור נפשות. ואפשר לומר דתנא ושייר דהא שייר עבור החדש ושור הנסקל ומילי אחריני טובא וכן ראיתי לרבינו בריש פ"ח מהלכות אלו ה"א שכתב הטומאות והטהרות ואיסור והיתר וכיוצא בהן מדקאמר וכיוצא בהן משמע דאיכא אחריני חוץ מאלו

הלכה ח' זה שאנו מונין וכו' והב' היה מן התלמידים שאמר יש לי ללמד זכות וכו' שומעין דבריו וכו' שם בגמרא דל"ג ע"ב על מאי דתנן במתניתין ד"מ הכל וכו' ופרכי עלה הכל ואפילו עדים לימא מתני' ריב"י היא ולא רבנן דתניא ועד אחד לא יענה בנפש בין לזכות וכו' ומשני אמ"ר פפא באחד מן התלמידים וד"ה ע"כ. ולכאורה קשה לי בפשט הברייתא דאימא דקרא דעד א' לא יענה בנפש בא ללמד דבעי' ב' עדים שיעידו בנפש אבל ע"א לא מקרי עדות ולעולם אפילו עדים שהעידו עליו חובה יכולים ללמד עליו זכות וקרא לא אתא אלא להכי. וי"ל דהא כתיב ברישא ע"פ עדים ירצח את הרוצח ואמאי חזר וכתב וע"א לא יענה א"ו ר"ל אפילו עד אחד. ודוק

והתוספות ד"ה אחד מן התלמידים וכו' כתבו וז"ל ולא יהיה אלא כא' וכו' ולכאור' נראה דרב המרחק ביניהם ואין הנדון דומה דשאני התם דמתחי' אמר איני יודע והוא אחד מן הדיינים ואפילו יחזור ויאמר שהאמת כך דעכשיו נתפשט לו הדבר בין לזכות בין לחובה לא שמעינן ליה אבל הכא באחד מן התלמידים דאינו מב"ד ולא נסתפק בדבר והוא מלמד זכות שמעי' ליה ואי קשיא הא קשיא דאמאי לא שמעי' ליה דהא יכול לחזור מחובה לזכות וכ"ש אם אומר איני יודע ויתרצו לא שמעינן ליה דקאמר לחובה אבל לזכות שמעינן ליה דלא גרע מחובה לזכות

פרק כ"ב ה"ד מצוה לומר לבע"ד וגו' אם רצו בפשרה עושים וכו' וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וגו' ע"כ הכי איתא בגמ' דסנהדרין דף ו' ע"ב ריב"ק אומר מצוה לבצוע שנאמר אמת ומשפט שלום וכו' וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה ע"כ יעו"ש. והא דהוצרך לאתויי האי קרא ולא הספיק ליה בקרא דאמת ומשפט וכו' משום דמקרא קמא ליכא הוכחה כ"כ דאיכא למימר דכוונת הנביא היא לומר אמת ומשפט שהם שלום שפטו בשעריכם דדינא שלמא בעלמא הוא ולכך לא קאמר ושלום בוא"ו כמו ומשפט א"נ כוונתו לומר לכל א' ואחד ולאו באחד אחד עושה משפט ושלום לכך אצטריך מקרא דדוד ויהי דוד וכו' לכל עמו דאיכא הוכחה כ"כ דמשמע לכל עמו לכל אחד ואחד עושה משפט וצדקה ולכך כשאמר בש"ס אתאן לת"ק לא הזכיר כי אם קרא דדוד אבל קרא אחרינא לא חש ליה כדפירש' וסיים שם בגמ' דלמ"ד אסור לבצוע מוקי לקרא דדוד דן את הדין וכו' וחייב את החייב וראה שנתחייב עני ממון משלם לו מתוך ביתו זה משפט וצדקה משפט לזה וצדקה לזה ופירש"י ד"ה אתאן לתנא קמא דאמר אסור לבצוע וכו' ולכאורה קשה דאמאי קאמר לתנא דאמר אסור דאפילו לת"ק תקשה קרא דדוד דגם הוא לא דריש ליה לפשרה דאי דריש ליה לא הול"ל רשות דכשתאמר דהפשר' נקראת צדקה מצוה היא כמו שכתבו התו' לעיל ואפשר לומר דרש"י אזיל לשיטתיה דלעיל דממשפט וצדקה מקשינן פשרה לדין ודריש ליה לפשרה ואמאי קאמר רשות משום דפשרה צריך הכרע הדעת וכ"ע לא בקיאי בה וגורעין ומוסיפין ומזלזלין בה ולכך קאמר רשות אבל דוד קראה צדקה משום דבקי בה והשתא הוסרה קושית התוספו'