גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קצא

(א"ה ראינו להביא כאן מ"ש הרב המחבר בחי' לסוגיא זו וז"ל י"לד השתא דקאמרינן דפירוש זה בורר דקתני במתניתין היינו כ"א פוסל ב"ד של חבירו היינו סיפא דקאמר זה פוסל דיינו וכו' ותרתי למ"ל וליכא למימר תני והדר מפרש דמ"מ תקשה דדרך התנא לקצר ובחדא סגי או ליתנינהו בבא א' ואפשר לומר דהוא יפרש סיפא דזה פוסל וכו' בדיין מומחה ופוסל דקתני הוא פיסול משפחה הוא ואחר עמו כמ"ש ר"א לקמן ורישא בערכאות ופוסל דקאמר היינו שאינו רוצה לדון ל"פ מטעם דלא גמירי ואח"כ ראיתי למהרש"א ז"ל שדקדק בזה ותירץ סיפא בדיין א' עש"ד. וראיתי מי שתירץ דמפ' לה כר' אבא וכו' במגו וכו' או כר' דימי וכו' ולא תירץ דת"ק תרתי למ"ל לר"א ולר"ד לא שייך אלא אגב דצריך לברר דבריו

שם ואפילו לוה וכו' לכאורה נראה דליכא שום קושיא ממלתיה דר"א דהא קאמר ודן בעירו דלא להוסיף מנה ע"מ הא בעירו או במקום קרוב דליכא פסידא אפילו לוה יכול לעכב ומאי מקשה ואפילו לוה ואפשר לומר דכונת המקש' היא מאחר דאפילו לבית הועד שהוא ב"ד הגדול אינו יכול לעכב מטעם דע"ל מכ"ש בעירו דאינו ב"ד הגדול אלא שוים דאינו יכול לעכב א"נ מדקאמר ר"א משום דעבד ליה וכו' להאי טעמא אפי' בעירו אינו יכול לעכב ותרתי קאמר חוץ לעירו משום דלא להוסיף מנה וכו' ובעירו משום דעבד לוה וכו' והמתרץ השיבו כפי דעתו דאפי' בעירו אינו יכול לעכב והנה בערכאות עסיקינן וכו' ורב פפא השיבו עירו שאני דיכול לעכב ולא קאמר ר"א אלא חוץ לעירו ובמומחין עסיקינן וק"ל ואע"פ דקי"לן דבמומחה אינו יכול לעכב דדנין לאדם בע"כ היינו אם אינו רוצה לדון כלל לא לפ"ז ולא לפ"ז אבל הכא שחפץ בדין אלא שאין רוצה בב"ד שבירר חבירו יכול לעכב בעירו ובין למר ובין למר פיסול דקאמר לאו פיסול ממש וק"ל

שם אמרי במערבא מתוך שזה בורר וכו' משמע דאין יוצא הדין לאמתו וכו' אלא כשיעשו כך שאחד בורר לו אחד וכן אחר בורר לו א' ושניהם בוררים להם אחד וכך עושין לכתחי' כדי שיצא וכו' וכן משמע מפירש"י דכתב דסבר החייב וכו' ולפי זה צריך לגרוס בש"ס זה בורר לו אחד וכו' דהיינו שכך עושין לכתחי' ולא גרסינן כשזה דמשמע אם אירע כך יבררו להם שניהם וכו' דמשמע ע"י ברירת הג' די שיוציא הדין . לאמתו ומדברי ר"ז משמע ע"י שיברור כ"א דיין א' ובוררים אחד ביניהם וכו' על ידי זה יצא הדין וכו' ולכך גרסינן זה בורר וכו' והש"ס לפום ריהטא דלעיל דפי' קמא דקאמר כשזה בורר וכו' נקט לה וכן מהרש"א גריס הכי אלא לא נתן טעם לדבר ואפשר טעמו כך כדפי'

אמנם ראיתי לרבינו בהלכות סנהדרין פ"ז נראה מלשונו שכתב שאמר איש פי' וכו' נראה דלא כמ"ש וכו' וכן פירש הכ"מ וז"ל כשזה בורר וכו' דמתני' לא קתני בחיוב אלא אם אירע וכו' אלא אם א' בורר וכו' כשבוררין דיין ג' יצא הדין לאמתו וזהו שכתב רבי' אם קרה מקרה וכו' נראה דלא כמ"ש ומלשון הש"ס דר"ז משמע דלכתחלה עושין כן דע"י שזה בורר לו א' וכו' ובשניהם בוררין להן א' יצא הדין לאמתו וכו' ואפשר לומר דגם רבינו יודה דאין הדין יוצא לאמתו אלא בענין זה שזה בורר וכו' ושניהם בוררים וכו' כדמשמע פשטיה דר"ז וכוונתו שכתב אם וכו' ר"ל שאין חובה לעשות כך אלא אם אירע וכו' אין מוחין בידם וכשזה בורר א' גם לזה אמרינן ליה ברור גם אתה א' כמוהו אבל לכתחלה לומר להם שיעשו כך לא ולפי זה גם הש"ס יפורש כך כשזה בורר וכו' טוב הדבר ואין מוחין בידם וכדר"ז וכו' וק"ל

ושוב ראיתי להרב תי"ט שכתב גם הוא ואמר דגי' זה בורר וכו' כמ"ש מהרש"א ונתן טעם לדבר דלמאי נפקא מינה נדחק לשון המשנה ונוציאה ממ"ש ואין לנו דבר המכריחנו וכו' ע"ש ולפי דברינו אלו דאם גי' זה בורר הוה משמע דחיוב הדבר לעשות כך ויתרבו המחלו' והבלבולים ולא ישאר ב"ד קבוע לכך גי' כשזה בורר וכו' ר"ל כשאירע וכו' וק"ל

שם כל כמיניה וכו' נראה מדסתם דבריו וכ"כ ולא קאמר כדלעיל אפי' לוה משמע דמקשה אפילו לגבי מלוה כ"כ וכו' ומאי מקשה והא אית לן דמלוה יכול לעכב כדר"א לעי' ועוד דאמאי לא מוקי לה בערכאות ויכול לפוסלם אפי' לוה ונראה דהמקשה ס"ל דסיפא דקתני זה פוסל וכו' היינו פיסול ממש לא פיסול דלא גמיר דדבר זה כבר נשמע מרישא דמתניתין דזה בורר וכו' וגם משמע דאמומחין קאי מדקתני או מומחין וכו' ולכך הוקשה לו כ"כ לפסול ממש והא נוגע בעדות ועד אחד הוא ולא מקרי עדות ותירץ לו אינו פסול ממש אלא בערכאות דלא גמיר' ורישא דמתניתין קתני זה בורר וכו' ומתוך זה יצא הדין וכו' וק"ל

רש"י ד"ה נאמנים עלי וכו' בדיינים קמיירי מדקתני ג' ר"בק ע"כ נראה דבא לשלול שלא תאמר דרישא דאבא וכו' בעדים מיירי וסיפא ג' ר"בק היא בדיינים ולכך אמר דגם רישא דאבא וכו' מיירי ורישא דומיא דסיפא וקשה דליכא הכרח לזה ואע"פ דסיפא בדיינים מדנקט ג' מ"מ רישא בעדים ותרתי קתני במתניתין רישא בעדים וסיפא בדיינים ומנין ליה לומר דגם הרישא בדיינים ועוד מי הכריחו לפרש כך

ואפשר דטעמו הוא מכח הש"ס דקאמר דאי תנא וכו' משום דאבא ואביך חזו לעלמא וכו' אבל חד וכו' דלעלמא ל"ח אימא מודו וכו' ואם באמת דמתני' משתעי' בתרי ענייני רישא בעדים וסיפא בדיינים מאי קאמר דאי תנא וכו' אבל חד וכו' דלא חזו לעלמא הו"א דרבנן מודו לר"מ תקשה והא ג' רע"בק דלא חזו ופליגי רבנן אר"מ ואי אפשר לתרץ תירוץ דמהרש"א דקאמר דרבנן ל"פ אר"מ אלא ארישא דאבא ואביך וכו' ולא אסיפא דג' רועי בק' דאם כן אמאי כללינהו תנא בב"א מאחר דהמה תרי ענייני ורישא בעדים וסיפא בדיינים ועוד דרבנן לא פליגי ואמאי כללינהו והו"ל למתנינהו בתרי בבי ברישא פלגי רבנן וליתני ג' ר"בק בל"פ אבל אם נפרש דרישא דומיא דסי' ומתניתין כולה בדייני קמיירי מקשה הש"ס שפיר דהוה ס"ד דרבנן לא פליגי בהך מטעם דלא חזו לעלמא ורבנן ל"פ אלא ארישא דחזו לעלמא ולאו אסיפא דג' ר"בק דלא חזו ולכך אכללינהו בבבא א' משום דענין א' הוא דכולה בדיינים וק"ל א"נ בדיינים דקאמר לאפוקי לעדות דכ"ש דר"בק כשרים לעדות

ש"ס ע"ב משום דאבא וכו' אבל אימא מודו ליה לר"מ וכו' הקשה מהרש"א והא תנא נמי ג'