גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קצ

ולא הספיקו לקבלם עד דאבדור ואמר האב להני ג' שקבלו עדות שהביא הבעל דונו לי וכו' שהרי אתם קבלתם עדותם והפסדתם כתובת בתי קבלו עדות גם מעדים אלו ודונו לי וכו' כמו שדנתם מעיקרא ד"מ והפסדתם כתובתה ובהא אפליגו רבנן ור"מ אבל אם נפרש דאכניף הבעל כ"ג וכוונתו להורגה ואח"ך הלך האב והביא עדים כדי להזימם מ"ק דונו לי וכו' מאי יכולת ביד הג' להורגם אחר שהגיעו הדברים לפני הסנהדרין ואפי' ר"מ מודה דבעינן כ"ג

ועוד כתבו התוס' בד"ה והביא וכו' וניחא לפי' ר"ת דכולה סוגייא איירי וכו' עדי הבעל עכ"ל. ר"ל אחר דאית ליה לר"ת מש"ר היינו ק' כסף תביעת האב מוכרחין אנו לומר דאין האב תובע עד שיביא הבעל עדים ויוכחשו ואחר שיוכחשו אין כאן חיוב מיתה ואמאי קאמרי רבנן דבעי כ"ג אלא ודאי דחיישינן ללעז וגם הכא חיישינן ללעז ואע"פ שהביא הבעל עדים שזינתה והתרו בה סתם ואחר כך הוכחשו ובא האב לתבוע ק' כסף בעי כ"ג לרבנן דחיישי' שמא יבואו עדים אחרים ויצטרכו להוסיף ואיכא לעז לראשוני' אבל לר"מ אע"גב דחייש ללעז הכא ליכא למיחש דאע"פ דחיישינן שמא יבואו עדים אחרים ויאמרו התרו בה סתם משום דאמרינן התרו בה בפי' דהא אחרים אמרו התרו בה סתם ונמצא דמכחישין זא"ז אבל לפי' הקונט' מיירי כולה סוגייא בלא הכחשה ואיכא דין מיתה לרבנן והול"ל אין חוששין ללעז. וי"מ משום רבותא דר"מ וכו' ואע"ג דלאידך גיסא איכא רבותא לרבנן דאע"פ שאין חוששין הוי בכ"ג מ"מ הוי רבותא ביותר לר"מ חדא משום כחא דהיתירא ועוד דלרבנן איכא מיתה וכ"ע מודו דבמיתה בעי כ"ג ומיהו ק' לר"ת למאי דמסיק פלוגתא וכו' דהשתא מש"ר דר"מ וכו' ובשלמא לרש"י ז"ל כל התביעות היינו לאב אלא דר"מ פטרה ממיתה ואין כאן אלא תביעת כתובה וכן בכולהו שנויי ואע"ג דאמרו לעיל דכולה סוגיא איירי כשהוכחשו עדי הבעל וכו' ס"ד דדוקא בשנויי אחריני דלא הוזכר בהו הכחשה בפי' אבל הכא דקאמר בפי' הוכחשו בבדיקות אין כאן הכחשה אחריתי ולכך הקשו הכא טפי משנויי אחריני ועוד הקשו לר"מ שמא יבואו עדים אחרים וכו' ואע"פ דהך קושיא תקשה גם לפי' הקונטריס ותקשה גם אחר ההנחה דהוכחשו אחר מכן הכחשה גמורה כמו שפי' בדבריהם לעיל ד"ה בדבור המתחיל בפלוגתא דבן זכאי וכו' הכא באגב נקטו לה משום דאמרי וניחא לר"ת באו למעט ואמרי לאפוקי הני לא ניחא אבל עיקר דבריהם לקמן ותירצו כגון דאיתכחוש בבדיקות וכו' ר"ל כגון שהביא הבעל שני כיתי עדים והכחישו זא"ז בבדיקות ואחר מכן הביא האב שני עדים והכחישום גם בחקירות ובא האב לתבוע מאה כסף לרבנן בעי כ"ג דחיישינן שמא יבואו עדים אחריני דעדותם שוה בין בבדיקות בין בחקירות ואע"פ דמכחישים מאלו העדים שהביא האב ממ"נ דאם יאמרו לבנים הרי כת מהך אומרים שחורים ואם יאמרו שחורים הרי כת אחרת אמרו לבנים מ"מ מיקטלא לרבנן דהכחשה כה"ג לא שמה הכחשה ובעי כ"ג אבל לר"מ שמה הכחשה ולא מיקטלא ולא בעי כ"ג והאי שינויא היינו הך שינויא דלקמן תירו' ב' ד"ה בפלוגתא דבן זכאי וכו' והא דהוצרכו לומר ב' כתי עדים משום דבכת א' אין כאן הכחשה דע"א לא חזי ולא מידי ואפי' ר"מ מודה דלא בעי כ"ג וכן לא הוצרכו לומר ב' כתי עדים אלא לקושיא ב' דר"מ אך לקושיא א' דרבנן אפי' לא הביא הבעל כ"א כת א' והביא האב עדים והכחישום מיתרצא

פרק ו' ה"ג היה הטועה מומחה וכו' ואם א"א להחזיר ישלם מביתו ע"כ. הכי איתא בפ' אחד ד"מ דל"ג א' ורמינהי דן את הדין וכו' מה שעשה עשוי ומשלם מביתו וכו' יעו"ש כמה תירוצים על קושיא זו והנה כתבו התוס' וז"ל

ד"ה מה שעשה עשוי וכו' והשתא מה שעשה וכו' שעירבן ברוב פי' וכו' יש להקשות אכתי מה בא ללמדנו מה שעשה וכו' פשיטא מאחר שעירבן ברוב בטלי ברוב דאזלינן בתר רובא מדאורייתא בשלמא באחריני חידוש קמ"לן דישלם מביתו אבל טיהר את הטמא וכו' דתרתי קאמר אם עירבן בפי' מועטים ישלם מביתו וברובא מה שעשה עשוי דבטילי מאי קמ"לן וי"ל מאחר דאצטריך סיפא לומר דאם עירבן במיעוט ישלם מביתו נקט רישא אגב סיפא

עוד כתבו התוס' ד"ה השתא נמי וכו' נימא כיון וכו' השתא נמי וכו' י"ל והא מתניתין מיירי דטעה בשיקול הדעת כמ"ש התו' עצמם בדיבור דלעיל ומאי האי דקאמרי נימא כיון דלא עירבן הוה הדר וכו' והא בשיקול הדעת מה שעשה עשוי וישלם מביתו והש"ס לא קאמר השתא נמי וכו' לא מיירי אלא בטעה בדבר משנה חוזר וי"ל דטיהר את הטמא אין לחלק דלא הפסידו כלום ואם לא עירבן אומר לו הרי שלך לפניך ואפי' טעה בשיקול הדעת ולכך קאמרי נימא כיון דלא עירבן וכו'

אבל קש"ל דאמאי הוצרך הש"ס לאוקומה כר"מ דדאין דינא דגרמי והא מתני' בשאינו מומחה כדקאמר בש"ס ולא קבלו עלייהו וה"ז כמתכוין להזיק וחייב לשלם אפי' לרבנן דלא דנו דינא דגרמי וי"ל דמשמע ליה לש"ס דמתני' במומחה קתני מדקאמר דן את הדין וכו' בלשון יחיד ואין דן יחידי אלא במומחה וק"ל ויש לדחות מדקתני סיפא ואם היה מומחה וכו' מכלל דרישא בשאינו מומחה ועל מאי דאסיקנא בגמ' כגון שנ"ונ ביד פריך שם הגמרא אלא מתני' וכו' לחובה היכי משכחת לה וכו' ועוד מאי בין ואסיק בקשיא. וקש"ל לפי מ"ש בעלי הכללים דכשאומר הש"ס תיובתא היא קשיא עצמית. אך כשיאמר קשיא כוונתו רק מתמיה ולא חש להשיבו והרי הכא קא חזינן דהקושיא היא עצמית מתרי טעמי וקאמר עלה קושיא ול"ק תיובתא

וראיתי להריב"ש שכתב דהיכא דרמי מתניתין אמתני' ומתני' אברייתא אומר תיובתא אך כשמק' מכח מימרא ומטעם אחר אפי' בקושיא אלימת' יאמר בלשון קשיא ובזה יש לתרץ דהכא נמי אע"ג דהמקשה מקשה אמתני' לא מקשי מכח דק"של מתני' אמתני' ומתני' אברייתא אלא הוא מקשה לפי' ר"ח היכי משכחת לה מזכות לחובה אי דאמ"ל פטור אתה הו"ל כנ"ונ ביד ואין מחזירין וישלם מביתו דלא גרע מאמירה. ואפי' דהקושיא היא חזקה שייך עלה שפיר לשון קשיא

פרק ז' ח"א אחד מבעלי הדין וכו' זה א' וכו' בוררין להם דיין ג' וכו' ע"כ משנה ריש פרק ד"מ ומוקי לה בש"ס ה"ק כשזה וכו' יעוש"ב