גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קפט

מכשפה ילפינן דבני נח מוזהרים אבל מקרא גופיה ילפינן הנשכב ומדאפקיה ילפינן כ"ג ועוד דאמאי לא תירצו קושיא קמייתא מדאפקיה כמו שתירצו לה בפ' ד' מיתות וק"ל וכן כתבו הם עצמם ד"ה ואימא לקטלא ועי"ל דה"פ

ושם בגמרא כמיתת בעלים כך מיתת השור וכו' ר"ל אם במציאות נתחייבו בעלים מיתה כגון שחטאו בעבירה שחייבי' עליה מיתה

ושם ע"ב רש"י ד"ה איכא ביניהו נחש וכו' כדאמרינן בארבע אבות נחש מועד לעולם ד"ה ע"כ נראה הא דהוצרך להביא ראיה מד' אבות נזיקין דנחש מועד משום דקשיא ליה דילמא ר"ע פליג אהנך ולא אנחש דר"ע דבריו סתומים לכך הוצרך להביא ראיה שהנחש מועד לעולם ומסתמ' ר"ע לא פליג אלא אנחש מיהו קשה דא"כ תקשה לת"ק דקאמר דבעי כ"ג והא נחש מועד לעולם לכ"ע ומדקאמר הוא בעי כ"ג משמע לי דמבני תרבות הוא ולא קטלינן ליה אלא א"כ המית ולכך ר"י ור"ל קאמרי אדר"א אבל לת"ק ודאי דוקא שהמית דכ"ג לא בעי אלא בדיני נפשות ואפשר לומר דהנחש מועד לעולם דוקא לענין לחייבו נזק שלם אמרינן לאו מבני תרבות אבל לענין מיתה אמרי' מבני תרבות ובעי כ"ג כמו שפי' התוספות

וכתבו התוס' ד"ה אימא לקטלא דמשמע דאי לקטלא תו לא דרשי' וי"ל דהתם בהמה כתיב בתריה לאקושי בהמה לאדם אבל הכא כתיב שור ברישא וכו' לכאורה דבריהם קשים דהא עיקר ההיקש הוא מקרא כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה והא התם עבריה כתיבה בתר עברי ואעפ"כ מקשינן עברי לעבריה וא"כ מנ"ל האי כללא דהך דכתיב בסיפיה דקרא ילמוד מהך דברישיה דקרא ולא להפך ואחר כך ראיתי לרש"י בפי' על החומש בפ' משפטים שכתב מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו מה עברי יוצא בשש וביובל אף העבריה יוצאה בשש וביובל יכול עברי יוצא בראשי אברים ת"ל עברי או עבריה מקיש עברי לעבריה והשתא ניחא שהקשה קושי' על התו' ושוב ראיתי להרב יד מלאכי שהקשה קושיא והניח הדבר בצ"ע ונעלם ממנו דברי רש"י והש"ס. ולמאי דכתיבנ' אין מקום לתלונתו. ומ"ש לאקושי בעלים לשור ולא שור לבעלים לאו בדיוק נאמרו דליכא היקש דפשטוה דקרא כך הוא ואגב אחריני נקטיה וק"ל

ובס"ד כתבו ועיין לעיל ואימא לקטלא נמי וכו' דבריהם הכא הפך דבריהם דלעיל דכתבו דלא ילפינן אלא אדם משור והוי סתירה לדלעיל. אך ק' דלפי האי שינויא מאי מקשה הש"ס א"כ לכתוב וגם בעליו ולישתוק והא אצטריך יומת לומר לך דכמיתת בעלים כך מיתת השור. ואפשר לומר דתרווייהו ילפינן מדקאמר וגם בעליו והקישו הכתוב ואמר וגם בעליו משמע דבעי כ"ג ומדקאמר יומת גילה לן דכמיתת בעלים בעלמא כך מיתת השור ואפשר שזה כוונתם שכתבו דהא דרשינן ליה נמי מדאתקש

הלכה ג' המוציא שם רע וכו' אין דנין אותו תחילה אלא בב"ד של כ"ג וכו'. משנה היא בסנהדרין מוציא שם רע בכ"ג מפני שיש בו ד"נ. ובדף ח' א' כתבו התוס' וז"ל מוציא ש"ר וכו' ובמקום דאיכא נפשות דבההוא ממון איירי וכו'. ר"ל אבל לפי' רישא תבעו ממון בג' היינו מאה כסף של אב וסיפא ממון של כתו' וק"ל

עו"ש ומפרש ר"ת לענין מאה סלעים וכו' וכגון שהביא הבעל עדים והוכחשו וכו' אזיל לשיטתי' דס"ל שאין הבעל נאמן להפסי' כתובתה כמו שהקשה על רש"י ז"ל ולכך הוצרכו לומר כגון שהביא הבעל עדים והיינו להפסידה כתובתה והוכיחו דס"ל דאפי' לא הוזמו אית ליה לאב מאה כסף רב לרש"י ס"ל דהבעל נאמן להפסידה כתובתה ולכך לא נקט עדים אלא ע"פ. וס"ל נמי דאין האב זכאי בק' כסף אלא אם הוזמו העדים אבל להתוס' אפי' הוכחשו ולכך נקטו בלשונם והוכחשו. ומ"ש והביא הבעל עדים היינו בפני ג' דכוונתו היא להפסידה כתובתה דאין להם עדות גמורה לענין מתה כגון דלא התרו בה וכיוצא בזה והשתא לא תקשי לרבה דאמ' משום כבודם של של ראשונים דמשמע מלתיה דעולא לרבנן אפילו בג' והא איכא בה משום כבודם של ראשונים ולמאי דפירש"י ניחא דמלתיה דעולא בשלשה דלא נתכוון אלא להפסיד' כתובתה. והבינותי בספרים וראיתי להרמ"ד שתירץ לקושיא זו דדינא אחרינא דמעיקרא הבעל תובע והשתא האב. ואחר המחי' כל זה החי' היינו לרש"י ז"ל אבל להתוס' לא ניחא להו כמו שגילו דעתם בד"ה חוששין ללעז וכו'

עוד כתבו ואין לדמות ליוסיפו וכו' היינו לסברת רבנן דחיישינן ללעז והתם לא חיישי משום דהתם לא סגי בלא"ה דעדיין לא יצא הדין לאור אבל לר"מ הכא כהתם וק"ל

ועוד כתבו התוס' שם ע"ב ד"ה רבה וכו' שהביא האב עדים להזימם יע"ש. והקשה כנה"י אמאי לא פי' כגון דאכניף הבעל בג' כדי לחייבה מיתה והביא האב עדים והכחישום ואבדור ובא האב לתבוע ק' כסף דהשתא איכא כבוד הראשונים וללעז לא חיישי' ואען ואומר להם דהתוס' אזלי לשיטתייהו דאית להו מוציא ש"ר היינו ק' כסף של האב לא תביעת הכתובה ואי מפרשינן שהביא האב עדים והכחישו' מאי קאמר דונו לי מיהא ד"מ ומאי דינא אחרינא אית ליה עד דאמר דונו לי מיהא וכו' לכך הוצרכו לפרש והביא האב עדים והזימום דאית ליה דינא אחרינא דהזמה דמצי להורגם ואמר דונו לי מיהא ד"מ

אבל אי קשיא הא קשיא דמשמע מדבריהם שאמרו שהביא האב וכו' דאכניף היינו האב ואמאי לא הניחו הדברים כפשטן דאכניף הבעל כדי לחייבה מיתה וכששמע האב הלך והביא עדים כדי להזימם ולא הספיקו לקבלם עד דאיברור ואמ"ל דונו לי מיהא וכו' ואי מסתפינא הייתי מגיה בדברי התוס' והייתי מפרש איכניף היינו הבעל אלא משום דכל המפרשים מפרשי דברי התוס' דאיכניף היינו האב לא רציתי להגיה. ואחר העיון נלע"ד דשפיר כתבו התוס' דאכניף האב דהיינו הבעל הביא עדים בפני ג' כדי להפסידה כתובת' דהבעל אינו נאמן להפסידה כתובת' כמש"ל אבל העדים אה"נ נתכוונו להורגה שהרי התרו בה והעידו משא"כ הבעל אין כוונתו להורגה אבל אחר שיתוודע הדבר לב"ד הגדול גומרי' דינה למיתה ע"י העדים וכששמע האב הלך ואכניף ב' דיינים עם הג' האלו שקבלו עדות הבעל כוונתו כדי להזימם ולהורגם