גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קפח

דהיינו המלות ולא כר"י דלא קבל אלא הענין ולא המלות והיינו דקאמר רש"י דבר דבר גמיר לה האי תנא מרבו כוונתו לומר דקבל המלות נמי א"נ דריב"ח קבל המלות ולא הענין ומסברא קאמר לה בענין זה ופריך והא הזדה כי כתיבא וכו' אלא אמר ר"ל גמר דבר דבר וג"ש דהזדה בענין אחר והדר מקשי וליגמר הזדה מנביא השקר דהא ר"ל לא מדחי לה אלא מכח הקושיא אבל מודה דאיכא ג"ש דהזדה הזדה. ומשני דבר דבר גמיר לענין זה אבל הזדה הזדה לא גמיר לה לענין זה והבוחר יבחר ודוק וכן הדבר מפורש בכללי הש"ס יעו"ש

ורש"י ז"ל פי' בד"ה דבר דבר וז"ל וק"ו אדם דן מעצמו. ואין אדם דן ג"ש וכו' מהכא משמע דאין אדם יכול לדון מעצמו כ"א ק"ו אבל שאר מדות אין אדם יכול לדון מעצמו וכן בפ' זה בורר כתב כן והוא הפך דבריו שכתב בפ' השולח דמשמע מדבריו שם דכל המדות אדם דן מעצמו חוץ מג"ש. וראיתי להרב יבין שמועה ז"ל שהקשה דבריו דבפ' השולח עם דבריו דבפ' לולב הגזול דכתב שם כל המדות אין אדם דן מעצמו חוץ מק"ו כי הכא. ותירץ דהתם אליבא דר"י קאמר לה אבל לרבנן כל המדות אדם דן מעצמו חוץ מג"ש. ולא תקשי ליה ההיא דפרק בן סורר דקאמר וכל היקש וג"ש וכו' דכוונתו לומר דג"ש טפי מהיקש משום דגמירי לה מהר סיני ולגבי שאר מדות ההיקש עדיף משום דאין משיבין על ההיקש אלא דברי הרב הנזכר בקיצור נמרץ ע"ש. ואילו דברי רש"י דהכא הכחידם תחת לשונו ולא הזכירם כלל וכלל ודבריו נפלאו ממני דהא רש"י קאמר בפי' וכל היקש וג"ש מופנה הרי הוא כמפורש במקרא ועונשין ממנו ונתן טעם לדבר לפי שלא ניתנו לידרש מעצמן אבל ק"ו שניהן מעצמו אין עונשין ממנו והכי קי"ל דאמאי אין עונשין מ"ה משום דניתן לידרש מעצמו וכן ההיקש דוגמא דידיה ולכך הוצרך רש"י לומר לפי שלא ניתנו לידרש מעצמן

הלכה ב' אין דנין דיני נפשות וכו' לפיכך אין דנין שור ולא בהמה הנרבעת או הרובע וכו' בפ"ק דסנהדרין (דף ט"ו ב') קאמר תלמודא קא פסיק ותני לא שנא רובע זכר ל"ש רובע נקבה בשלמא רובע נקבה דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה וגו' מדברי רש"י שם ד"ה בשלמא רובע וכו' וכן מד"ה תנהו ענין לנשכב וכו' וכן מפו' במתני' ד"ה ואמר ואת הבהמה וכו' בנרבע כתיב. משמע דרובע מפיק ליה מוהרגת את האשה והנרבע מקרא דואת הבהמה וכו' דאל"כ מאי קמ"לן ואת הבהמה בנרבע כתיב וכי אין אנו יודעין דהוא בנרבע כתי' אלא כוונתו דהאי קרא בנרבע וקרא אחרינא ברובע. אבל מדברי רבינו בפי' המשנה לא משמע הכי אלא מקרא דוהרגת את האשה וכו' משמע מניה בין רובע בין נרבע דשקולים הם ויבואו שניהם ואייתר קרא דואת הבהמה וכו' ללמד עליהם שהם בכ"ג וקרא אחרינא עיקרו למיתה. וק' דלכאורה נראה דדבריו הם הפך הש"ס דקאמר בפי' בשלמא רובע נקבה דכתיב והרגת ולפי פי' רבינו לא גמיר לה מהאי קרא אלא מקרא דואת הבהמה תהרוגו וכו' ועוד לדבריו מאי מקשי הש"ס רובע זכר מנא לן ולמה ליה קרא דכל שוכב עם בהמה דכולהו נפקי מקרא דהורגת את האשה דומיא דרוב' ונרבע. וי"ל דמאי דקאמר הש"ס בשלמא רובע זכר דכתיב והרגת וכו' משום דהאי קרא גילה על הך קרא דהוא להקישא דאי לאו האי קרא הוה מוקמינן להך במיתה גופה ומאחר שהוא גילה על קרא אחרינא הו"ל כמה דגמרי' מינה. וכן ראיתי להרב ח"ה שחלק כעין זה שהקשה לעיל דמש"ס משמע דמשופטיך נפק"ל מיוחדים ורש"י בפי' החומש פי' דמזקניך נפקא ותירץ דלולי מלת זקניך הוה מוקמי שופטיך לסנהדרי קטנה וכו' נמצא דממלת זקניך נפקא ע"ש. ולקושיא ב' אפשר לומר דלא גמרינן אלא רובע ונרבע דזכר ונקבה שהם כדרך טבע אבל ב' זכרים לא גמרינן אי לאו קרא דכל שוכב עם בהמה משום דלא דמי להנך. ומיהו אחר העיון נר' דאינו מן הישוב דהא במתני' דפרק ד' מיתות נתן טעם לדבר לפי שבאת לאדם תקלה על ידה ד"א שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה ולשני טעמים אלו מה לי ב' זכרים או זכר ונקבה אלא דהק' לי אחד מן החברים דלדברי רבינו דמפיק לה מיתורא הול"ל דהקישא מקרא דוהרגת את האשה וכו' נפקא דבתורה כתיב ואת הבהמה תהרוגו ברישא ואחריו והרגת את האשה ואת הבהמה. והשבתי לו דתקשי גם לדברי התנא דהול"ל הנרבע והרובע. ורבינו הלך בעקבות התנא שאמר ואומר ואת הבהמה וכו' משמע דהראיה היא מהאי קרא כמו ואומר בכל מקום שהוא מוכח על הראיה דהו"ל לתנא לומר הרובע בכ"ג שנא' והרגת את האשה וכו' וכן הנרבע שנא' ואת הבהמה תהרוגו ומדשינה ואמר ואומר משמע דלא הביאו התנא אלא להיקשא ולא לגוף המיתה ורבי' נקט לשון התנא ואה"נ דאי אמר התנא הנרבע והרובע בכ"ג שנאמר ואת הבהמה תהרוגו ואומר והרגת את האשה ואת הבהמה הוה מפיק ליה להיקשא מקרא דוהרגת את האשה זה מה שנראה לי בדברי רבי' הי"מ ויאיר עינינו בתורתו כי"ר

וכתבו התוס' שם ד"ה אם אינו ענין לשוכב וכו' ותימה רבי אבהו וכו' וכן ר"ש דבני נח מוזהרים על הכישוף וכו' כוונתם היא לאביי דדריש לה לאזהרה דריש לה נמי להכי אבל רבי אבהו דפליג ולא דריש לה לאזהרה לא דריש לה כלל וא"כ מנ"ל כ"ג וכן ר"ש ור"ע דצהורך להו להיקשא מנ"ל כ"ג ותי' דאי אתא להיקשא דוקא לישתיק קרא מניה ולא ליכתו' אלא קרא דאיש כי יתן את שכבתו בבהמה גבי מכשפה וילפינן מניה היקשה וכן מיתת בהמה ולמה ליה קרא דכל שוכב עם בהמה אלא מדכתביה רחמנא אצטריך לנשכב ומדסמכיה רחמנא גבי מכשפה ילפינן מניה היקשא דבני נח מוזהרים וכו' ודבריהם נפלאו ממני דאדרבא הסברה נותנת דהקישה היא למ"ד דיליף מניה אזהרה מנ"ל כ"ג אי מדאפקיה הא איצטריך ליה לאזהרה דהרי אינם שקולי' אבל רבי אבהו דלא דריש ליה לאזהרה לא תקשה ליה מנ"ל כ"ג דנפקא ליה מדאפקיה ובפרק ד' מיתות הקשה בהפך מהכא ור' אבהו מדאפקיה רחמנא בלשון שוכב מאי דריש ליה ותירצו לכ"ג והכא קאמרי מנ"ל כ"ג משמע דאית להו בפשיטות דרבי אבהו לא דריש מדאפקיה וכן ר"ש מאי מקשו מנ"ל כ"ג מדאפקיה רחמנא ילפינן כ"ג והיקשה דבני נח מוזהרין מסמיכות קראי כמו שכתבו הם בתרוצם דהו"ל לכתוב קרא דאיש כי יתן וכו' גבי מכשפה וילפינן מניה תרתי מיתה וכ"ג והכי כתב רש"י התם מדסמך קרא דכל שוכב גבי