גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קפז

כאן עירוב פרשיות ואפי"ה בעינן ג' ואפילו בדיעבד כדפירשתי ומכ"ש למאן דאית ליה עירוב פרשיות ולא פליגי ר' אבהו ושמואל אלא אם מהני בדיעבד או לא וא' מומחה לרבים הוי כג' הדיוטות וכך מפרש הבעיי' כגון אנא דגמירנא וסבירנא ונקיטנא רשותא והיינו מומחה לרבים דקתני הברייתא אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא היינו לכתחיל' אבל דיעבד דיניה דינא כך נ"ל לפירש"י. וחילוק זה למדתי מפי' הרב כ"מ ז"ל עוד כתבו התוס' והשתא הא דקאמר וכו'. ר"ל דלפי' רש"י לא אתייא בין לר"ן בין לר"ח דאפילו לר"ח תקשי קושייא דלעיל דסבר כר' אבהו ואפי"ה יחיד מומחה דן אבל השתא ניחא כר"ח

עוד כתבו התוס' בא"ד ולהאי פירושא וכו' הוה מצי לשנויי דמיירי ביחיד מומחה וכו'. וקשה והא הם עצמם כתבו בד"ה ואי לא אזיל וכו' דרישא מיירי בשאינו מומחה דקתני בסיפא ואם היה מומחה מכלל דרישא בשאינו מומחה. ונלע"ד דהכי כוונתם דלעיל דקאמרי הוה מצי לשנויי וכו' היינו לפי הס"ד דהו"מ לשנויי וכו' יכולני לומר דרישא ביחיד מומחה ומאי דקאמר בסיפא ואם היה מומחה לאו למימרא דרישא בשאינו מומחה אלא דרישא במומחה ולא קבלו עלייהו ומשלם מביתו ומ"ש בסיפא ואם היה מומחה פי' וקבלו עלייהו אינו מחייב לשלם ומ"ש בד"ה ואי לא אזיל וכו' היינו אחר האמת דתירץ הש"ס דקבלו עלייהו. מוכרח אתה לומר דרישא בשאינו מומחה איירי דאי במומחה אמאי משלם מביתו והא קבלו עלייהו דהא בסיפא קתני ואם היה מומחה לרבים אינו חייב לשלם משום דקבלו עלייהו וא"כ תקשי רישא לסיפא. והיינו דדקדקו התוספות בלשונם וכתבו ומוקי לה בדקבלו עלייהו דכוונתם לומר כדפי' ושוב מצאתי במהרש"א שהקשה כן ותירץ כדברי וששתי כעל כל הון שנתכונתי לדעת קדוש

ומ"ש בסוף דבריהם ומיהו ק' וכו' היינו לפי פירושו דפירשו דאפילו למאן דבעי שלשה מומחים וכו' אבל לפירש"י ניחא דמדאורייתא דן יחידי בין מומחה בין אינו מומחה

עוד כתבו התוספות ד"ה כגון אנא והא דתנן אל תהי דן יחידי וכו'. י"לד דאמאי לא הקשו ממתניתין אברייתא. ובני הישיבה תירצו דמתניתין אברייתא לא תקשי דמתני' מילי דחסידותא. אבל ר"ן דאמר כגון אנא ולא חייש לחסידות קשייא להו והתנן וכו' ודוחק לומר דר"ן לא חייש לחסידות ותירצו עצה טובה. שו"ר למר"ן כ"מ ז"ל שהקשה על המתני' גופה ותי' כמו שתירצו התוס'. ומן התימה עליו איך לא ראה דברי התוספות

עוד כתבו התוס' ד"ה דן אפילו יחידי וכו' בע"כ וכו' ע"ש וא"ת והא לעיל כתבו דמילי דכפיה ממעטינן להו מלפניהם ואיך כתבו הכא יכול לכוף - ואפשר לומר היינו ד"ת אבל הכא תקנתא דרבנן כדפי' לעיל ואפשר נמי דמאי דקאמר רב יוסף שליחותייהו עבדינן ר"ל תקנתא דרבנן דאנן שלוחייהו והיינו במלתא דשכיחא

עוד כתבו התוס' ד"ה ואי לא זיל שלים וכו' וקשה מאי דייק וכו' ובשאינו מומחה איירי מדקתני סיפא וכו' דבריהם צריכין אצלי עיון דמאי מקשו לפי' רש"י דילמא רש"י ס"ל דמאי דקאמר בסיפא ואם היה מומחה וכו' היינו מומחה לב"ד דהיינו דנטל רשותא ורישא היינו במומחה לרבים דומיא דהכא ואם תאמר דהוכחתם היא מדברי רש"י לקמן דקאמר דן את הדין במומחה ליכא למימר מדקתני סיפא ואם היה מומחה וכו' כוונתו היא במומחה לב"ד ליכא למימר מדקתני סיפא ואם היה מומחה לב"ד וכו' ועוד לדבריהם קשה דאם גרסי' במתני' ואם היה מומחה לרבים כדמשמע מדבריהם שהקשו לפי' הקונטריס הו"ל להקשות קושיית הסתירה דהכא אמרי' אפילו מומחה אם אמרו לו דון לנו דין תורה משלם ובמתני' קאמר ואם היה מומחה פטור מלשלם והתם מיירי דאמרו ליה דון לנו ד"ת דמוכרח אתה לומר סיפא דומיא דרישא. ואם גרסינן מומחה לב"ד מאי מקשים לפי' הקונטריס כדפי' וי"ל וא"ת דאם מוקמינן רישא במומחה מאי מקשי מינה לר' אבהו. והא ר"א בשאינו מומחה קאמר. ז"א דרש"י ס"ל דר"א אית ליה עירוב פרשיות ואחד מומחה דינו א"ד. ולכך כתב לעיל בברייתא לית ליה עירוב פרשיות כמו שהבינו התוספות עצמם וכ"כ מוהרש"ל ז"ל וא"כ אפי' מוקמינן רישא במומחה מקשו שפיר לר' אבהו

ומדברי רש"י לקמן ע"ב ד"ה כנגד מחנה וכו' שכתב ואטו לגבי משה רבות' וכו' נראה דרש"י לא ס"ל כפי' התוספות דבעי נטילת רשות ולכך הוצרך לומר משום רבותא דמשה וק' והא בתוספתא קתני גזרו תלמיד אל יורה וכו'. ואפשר דרש"י ס"ל דדוקא דרך קבע אבל עראי שרי ואין צריך נטילת רשות ולכך יהיב טעמא משום רבותא דמשה וההוא מעשה דתנחום בריה דר' אמי באקראי בעלמא. ואיסור אינו אלא משום דבתוך ג' פרסאות אבל לדעת התוס' אפי' באקראי בעלמא צריך נטילת רשות ותנחום בריה דר"א נטל רשות מר' מני דמן צור. ומה שאמ"ל לאו אדעתאי היינו שהוא בתוך ג"פ אבל נטילת רשות כבר נטל ממנו. א"נ דהכא אחר הגזירה אבל מקודם א"צ נטילת רשות

פרק ה' ה"א אין מעמידין מלך וכו' ואין דנין את השבט וכו' ולא את נביא השקר וכו' אלא בב"ד הגדול וכו' משנה בפ"ק דסנהדרין ואמרי' עלה בגמ' (דף ט"ז א') מנה"מ אמר ריב"ח אתיא הזדה הזדה וכו'. והא הזדה וכו' וקטלא בכ"נ אלא אמר ריש לקיש גמר דבר דבר וליגמר הזדה הזדה מנביא השקר דבר דבר גמיר הזדה הזדה לא גמיר ע"כ. דברי הש"ס צריכין ביאור אצלי דהא קי"ל אין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו וכו' עד הלמ"מ וליכא פלוגתא אלא בשאר מדות אבל בג"ש כולהו מודים דהלכה למ"מ. וא"כ אמאי הכא ר"י מייתי לה הזדה הזדה ור"ל מייתי לה דבר דבר. ועוד מאי מקשי וליגמר הזדה הזדה וכו'. ואפשר לומר דר"י ידע דאיכא ג"ש בענין זה ויליף זה מזה אלא דאינו יודע התיבות של הגז"ש ומסברא דנפשיה קאמר דילפי' הזדה הזדה ופריך הש"ס והא הזדה כי כתיבא וכו' והוצרך ר"ל לומר דילפי' דבר דבר וקס"ד דהמקשה דגם ר"ל נמי מסברא דנפשיה קאמר לה דיליף דבר דבר ולא קבל אלא הענין ולא התיבות ולכך הדר המקשה להקשות וליגמר הזדה הזדה וכו' ולילף זה מזה וזה מזה דומיא דמצינו באונס ומפתה דיליף זה מזה וז"מז והכא משום דכתיב דבר בהמראה נילף הזדה הזדה למיתה ומשני דקבל מרבו דבר דבר