גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קפו

סנהדרי גדולה וא"צ להעמיד לשבט כ"א לעיר דוקא היכ' דליכא בעיר אלא חצי שבט ור"ש סבר דכל שבט מחויב לדון שבטו ואינם דנין אפי' בסנהדרי גדולה ואין עושין אלא ב"ד אחד א"נ דר"ש אית ליה מצוה אלא דק' לפי' הרמב"ן אמאי בספרי הקדים העיר לשבט וי"ל דנקט לישנא דקרא אבל תנא דידן נקט מוקדם תחילה

והתוס' ד"ה שופטים לכל שבט כתבו וז"ל אם יש בעיר אחת משני שבטים וכו' ונראה דקשייא להו אחר דקאמר עושין ב"ד בכל עיר ועיר למה קאמר לכל שבט ושבט דמדקאמר עושים ב"ד בכל עיר ועיר עולים כמה ב"ד לכל שבט דמשכחת לה דיש בעיר חצי שבט או רביע ומעמידין להם ב"ד וקאי אקרא ולא קאי אתנא דעדיין לא אשמועינן עיר ועיר

פ"ב ה"ד ואין מושיבין מלך ישראל בסנהדרין שאסור לחלוק עליו ולמרו' את דבריו. אבל מושיבין כ"הג אם היה ראוי בחכמה ע"כ. הכי איתא בפרק כהן גדול (די"ח ב') והא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על ריב על רב כתיב ומשני משום יקרא דכ"הג וכו'. וי"ל מאי מקשה והא הך ברייתא היא משתעייא בדיני נפשות כמו שנתן הטעם משום ל"ת על רב והאי טעמא אינו אלא בד"נ כמ"ש התוס' בד"ה אבל מלכי ב"ד. ואנן קיימי בד"מ כמו שהוכיחו התוס' לעיל דכולא מתניתין משתעיי' בד"מ ולעולם מושיבין מלך בדיני ממונות ומאי מקשה מהברייתא דאין מושיבין וכו' דמשתעייא בד"נ אין הכי נמי בדיני נפשות אין מושיבין בין מלכי ב"ד בין מלכי ישראל אבל בד"מ מושיבין אפי' למלכי ישראל ומתניתין דקתני לא דן ולא דנין וכו' היינו במלכי ישראל לבדן כמ"ש התוס'. וי"ל דהמקשה לא היה יודע הטעם משום לא תענה על רב וס"ד בין בדיני נפשות בין בד"מ אין מושיבין וכו' לדון דהתוספתא לא קאמר אלא אין מושיבין מלך בסנהדרין ולא מלך וכה"ג בעיבור השנה ולא יותר והש"ס הוא דיהיב טעמא משום ל"ת על רב

והתוספות בד"ה והא אין מושיבין וכו' הקשו וז"ל ועוד מאי קמ"לן והא מתניתין היא וכו' הא דפשיטא להו דמתני' דקאמר אין מושיבין וכו' מיירי לדון הוא משום דקתני בה ולא מלך וכה"ג בעיבור השנה דמשמע דהנהו גופייהו הם המעברין ורישא דומיא דסיפא ולכך הוקשה להו ליפרוך ממתני' דעדיפא מהברייתא ועוד מאי קמ"לן מתניתין היא והתוספתא דרכה להוסיף אבל בסוף דבריהם דמשנו יודע שפיר דלדון בה וכו' חזרו מדבריהן ולא אמרינן רישא דומיא דסיפא אלא הא כדאיתא והא כדאיתא

וראיתי למהרש"ל ז"ל שהקשה ע"ד התוס' אלו שהקשו מאי קמ"לן וז"ל והא טובא קמ"לן וכו' דאפי' מלכי ב"ד אין מושיבין משום ל"ת ע"ר וכו' עי"ש ולמאי דכתיבנא ניחא דהתוספות כתבו כן מאי קמ"לן הוא לסברת המקשה דלא ידע טעמא דלתע"ר ואד"מ משתעייא ובא לומר מלכי ישראל אפילו עם אחריני בסוד הסנהדרין לדון ד"מ אינו יושב דמתניתין לא גמרי' אלא כשהוא לבדו בלא סנהדרין ולעולם בממון קא משתעי

ומעתה נבוא לדברי רבינו ז"ל דכאן קאמר אין מושיבין מלכי ישראל בסנהדרין משום ל"ת ע"ר ואילו בהלכה ה' כתב אבל מלכי ישראל אין דנין וא"ד אותם לפי שאין נכנעין לד"ת והדבר תמוה אצלי דמתחי' כתב הט' משום ל"ת ע"ר וטעם זה לא שייך אלא בד"נ כמ"ש התוס' ואח"ך שינה טעמו וכתב לפי שאין נכנעין וכו' וזה הטעם שייך אפילו בד"מ. ואפשר לומר דרבי' אית ליה כפי' התוס' דמתני' דקתני מלך לא דן וכו' היינו כשהוא לעצמו דהדין נגמר ע"פ וחיישינן לתקלה משום דאין נכנעין ולא דיינינן להו והם אין דנין משא"כ כשהם יושבין באמצע הסנהדרין דאין הדין נגמר על פיהם אם לא מטעם אחר משום ל"ת על רב. ואע"פ שהתוס' נתנו טעם לדבר משום דאין דנין אותם וכו' רבינו נתן הטעם משום דאינם נכנעין וכו' טעם אחר הוא וכוונתו לומר מאחר דאינם נכנעין וכו' לכך אין דנין אותם וממילא גם הם אינם דנין משום התקוששו וקושו ואיך הדין נגמר ע"פ אבל עם הסנהדרין אפילו אם אין אנו יכולין לדון אותם הם דנין ולית בה משום התקוששו מאחר שאין הדין נגמר ע"פ לבדו

הלכה י"א אחד שהיה מומחה לרבים וכו' מותר לו לדון יחידי וכו' הכי איתא בפ' א' ד"מ (ד"ה) ת"ר דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי ואמר ר"ן כגון אנא דן ד"מ ביחידי ואסיקנא דה"ק כגון אנא דגמירנא וסבירנא וכו' כאן הוכרחתי לכתוב מה שנתחדש לי בסוגיין על מאי דקאמר ר"ן כגון אנא וכו' הכוונה היא דלא ידענו מהו המומחה ובא ר"ן ור"ח ואמרו מיהו המומחה כגון אנא ולכך נסתפק המבעי כגון אנא דגמיר וסביר ונטיל רשותא והיינו מומחה לרבים דקאמר בברייתא אבל לא נקיט רשותא לא מקרי מומחה לרבים או לא. ובמאי דמבעייא לן בש"ס מהתם להכא מאי. לכאורה קשה מאחר דגמיר להא מילתא לרבה בר רב הונא דמקשי מינה לקמן מאי ספיקא איכא קמיה ולעד"ן דמספקא ליה בהך מילתא אם הוא לענין דינא או לענין פיטור אם טעה ולכך מקשה מהתם להכא מאי. אבל עדיין לא נתיישבה דעתי דמ"מ תקשי לפי התוס' דאית להו דגמיר וסביר יכול לכוף את האדם בעל כרחו בלא נטילת רשות תפשוט מהך מלתא דרבה בר רב הונא וכו' ועוד ק"ל תפשוט מברייתא דתניא לא יסור שבט וכו' דמהכא להתם לא פשיטא ליה אלא מהך ברייתא דמשמע מינה דבי ריש גלותא עדיפי אם כן ליפשוט מינה דלא מהני בין לפירש"י בין להתוספות וי"ל משום דמצינו דאית עדיפא לענין סמיכה ואפילו ריש גלותא אינם יכולין לסמוך דאין סמיכה אלא בא"י לכך מספק"ל מהתם להכא מי אמרינן דלכל מידי עדיפא או לא. ורש"י בד"ה אפי' יחידי פי' דכתיב בצדק תשפוט וכו' ור"ל מדאמר קרא בצדק וכו' דן יחיד בין מומחה לרבים בין אינו מומחה לרבים אבל הוא בקי בדינים. אבל מדרבנן בעינן מומחה לרבים והיינו דקאמר בברייתא ואם היה מומחה וכו' דאל"כ תקשי הכא אדלעיל

והתוספות בד"ה אם היה מומחה וכו' כתבו וז"ל וקשה דא"כ תקשה לר' אבהו דאמר ב' שדנו אין דיניהם דין. ולעד"ן לישב לפירוש הקונטריס דס"ל דר' אבהו אית ליה דמדאורייתא חד כשר ומדרבנן הוא דבעי' ג' אלא דאלמוה רבנן לתקנתייהו למימר דאפי' דיעבד לא סגי בלא ג' ומ"ש וקסבר אין כאן עירוב פרשיות לאו למימרא לאפוקי מאן דאית ליה עירוב פרשיות כמו שהבינו אלא כוונתו היא דקסבר אין