גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קפה

שסמכו אפילו אדם אחר אם יש בידו משלהם משתלם מהם כמ"ש הרב עצמו אינו משתלם מהם אם יש להם נכסים ביד אחר משמע הא אם יש בידו משלהם אפילו אינם סמוכים משתלם מהם. ודברי הרב פשוטי' וברורי' כמ"ש ודלא כמ"ש מהר"י עייאש ודוק

אלא דקשה לי על הרב המביט מאחר דלית ליה אם הוא סמוך אפי' אין בידו משלהם משתלם מהם אמאי הוצרך לומר ודברי הרשב"א שכתב בתשובה על יתומים שסמכו וכו' שאם הוציא משלו לא הניח וכו' היינו כשיש בידו משלהם הול"ל דסמכו שאני וכו' דהרב מצא דברי הרשב"א מפורשים כך תקשה דאמאי אצטריך הרשב"א להאי טעמ' ודוחק דהרשב"א אית ליה בסמוכי' דבעי' בידו והרב המב"יט פליג ועוד דהוא בא להשוות דברי הרשב"א לדעתו ואם באמ' דעת הרשב"א כך אמאי מר"ן פסק בח' י"ד כדעת הר"יף ובח' ח"מ כתשובת הרשב"א ומאי חידש הרשב"א על הר"יף דדבריו היכא שאין בידו משל יתומי' הא אם יש בידו משלהם חייבים

ואפשר לומר דמעשה דהרשב"א כך היה שהיה בידו משלהם ולכך לא הוצרך לטעם דסמוכים שאני

אבל קשה לי על הרב המבי"ט שכתב ומה שכתב בת"ה סי' שמ"ח על מי שהוציא הוצאות על היתומים לצורך פרנסתם דלא הניח מעותיו וכו' נראה דהיינו שהוציא עליהם דרך הלואה וכמ"ש אחר כך שם שאני הכא שהלוה לצורכם ולחיי נפשם וכו' אח"המ תמיה לי ע"ד איך יצאו דברים אלו מפי קדוש לומר שהוציא עליהם דרך הלואה אם כוונתו לומר שפי' להם דדרך הלואה זה מלתא דפשיטא הוא דחייבים ולמאי הוצרך הרב ת"הד ליתן טעם לדבריו ולומר לא מבעיא למאן דס"ל דהך דהניח וכו' לא נאמרה אלא במזונות אשה משום דהיה לה לצמצם אבל אם פרע חובו חייב לשלם דה"נ ביתומים אלא אפי' למאן דס"ל דגם פורע חובו א"ל לשלם חובו שאני הכא דמצי למימר ליה הייתי מוצא וכו' משא"כ ביתומים וכו' כיון דיש לעצמ' למה יפרנסם אחר וכו' וסיים בלשונו ואמר ונוכל לומר דאפי' יש להם אפטרופוס וכו' חייבי' לשלם דלא הוי מבריח ארי שהרי היו חסרים לחם ושמלה וכו' ע"ש. ולפי דברי הרב המבי"ט למה ליה להני טעמי דהול"ל דשאני הכא דהוציא עליהם דרך הלואה לאפוקי פורע חובו ש"ח ומזונות האשה. וגם בהני אם אמר ללוה אני פורע חובך דרך הלואה וכן לבעל האשה לא הניח מע"עקהץ ואם כוונתו לומר דבדעתו היה דרך הלואה דברים שבלב אינ' דברים דמי יאמר ואינו נאמן לומר להלוואה נתכוונתי ועוד מאי ראיה מייתי מדברי הרב ת"הד שאמר שאני הכא שההלווא' לצורכ' ולחיי נפשם שנתן להם דרך הלווא' ואם משום דנקט בלישניה שההלוואה לצורכם וכו' אינה ראיה דכוונת הרב היא דאפילו את"ל דמסתמא להלוואה נתכוון בלא"ה הלוה לקטן אבד מעותיו ואפילו אחר שיגדל ולכך כת' שאני הכא דההלוואה לצורכ' ולחיי נפשם וחייבים בדין ומי הגיד לו שהוציא עליהם דרך הלוואה

ואפשר דכוונת הרב המביט שכתב הוציא עליהם דרך הלוואה היינו שגילה דעתו בפני עדים ואמר שדרך הלוואה הוא זן להם ואע"פ שלא אמר לא ליתומים ולא לבי"ד ולכך הוצרך לטעמי דלעיל דבחו' ובמזונות אפילו גילה דעתו לפני עדים הניח מעע"קה עד שיאמר בפי' ללוה אני פורע ע"מ שתשלם לי וכן לבעל ולכך הוצרך לומר נמי חסרי לחם ושמלה ולא מיקרי מבריח ארי לאפוקי בע"ח והבעל דלגבי דידהו מיקרי מבריח ארי

סוף דבר הכל נשמע שחייבים היתומים לפרוע לאחיהם כל ההוצאות שהוציא עליהם במזונות כמו שהוכחנו מדברי הרב ת"הד ומדברי הרב המבי"ט וכן מלשון מר"ן דנקט בלשונו הזהב יתומים שסמכו וכו' ומי שחותמו אמת ינחנו במעגלי צדק וי"מנ אכי"ר: הלכות סנהדרין

פרק א' ה"א מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה וכו' שנאמר שופטים וכו' אלו הדיינים וכו' עיין למר"ן הכ"מ שכתב דהכי איתא בפ"ק דסנהדרין (דף י"ו ע"ב) דתניא שופטים לכל שבט ושבט וכו' ויש לדקדק אמאי התנא לא נקט כסדר הקרא. וראיתי להרא"ם ז"ל שהביא לשון ספרי דדריש על סדר המקרא. אבל רש"י בפי' החומש נקט בלישניה כסדרא דמתני'. עוד ק"ל במאי פליגי ת"ק ור"י ור"ש. ועלה בדעתי לומר דלא פליגי אלא שכל אחד בא להוסיף על דברי חבירו ואע"פ דקאמר ר"י אמר ולא קאמר אמר ר"י מצינו בכמה מקומות כה"ג אלא שראיתי להרב רבינו יונה ז"ל דקאמר דתנא קמא סבר שמעמידין סנהדרין לכל שבט ושבט ואפי' אין בעיר אלא חצי שבט ור"ש סבר מצוה בשבט לדון את שבטו ואין מעמידין ב' בתי דינין בשבט אחד כשהם בב' עיירות אלא שבכל שבט ושבט מעמידין ב"ד א' דמצוה בשבט לדון את שבטו כולו ע"כ. ולדבריו ק' מאי בכל עיר ועיר דקאמר די לומר שמעמידין סנהדרין בכל שבט ושבט דבשעריך אצטריך לומר דאפי' אין בעיר אלא חצי שבט. ועוד דלשון הברייתא לא משתמע כפי'

ואני בעניי נראה לי דת"ק ס"ל אע"פ שמעמידין סנהדרין לכל שבט ושבט אין אנו מוכרחין להעמיד סנהדרין לכל שבט משבטו אלא כל מי שגדול בחכמה ובמנין משבט שיהיה ממנין ליה לב"ד ור"ש ס"ל מצוה בשבט לדון את שבטו דבעינן משבטו וליכא ור"י פליג עלייהו דבעי' סנהדרי גדולה דעל פיהם יצאו ועל פיהם יבואו והם גוזרין עליהם וכל מי שירצה לדון אצלם הרשות בידו. ואחר החיפוש ראיתי להרא"ם ז"ל שהביא דברי הרמב"ן ז"ל שהקשה אחר שאמ' שעושין סנהדרין בכל עיר ועיר א"כ הוי כמה סנהדראות לכל שבט כמו שהקשו התוס' הכא. ותי' דיתכן שמעמידין סנהדרין תחי' הגדולי' בחכמה ע"כ השבטים והוא ישפוט את כולם ואחר כך ממנין בית דין בכל עיר ועיר שישפוט את העיר ואינם יכולין לכוף זה את זה לדון בפניהם אלא כל אחד ידון בעירו אבל בית דין השבט יכול לכוף את שבטו לדון בפניהם לפי שהם גדולים ואחרים תחתיהם עכת"ד. ולפי דבריו דברי הברייתא כתובים כסדר הקרא דנקט תחילת סנהדרי השבט ואח"ך נקט סנהדרי העיר שהם תחתיהם ומינה משתמע שאם נמצא בעיר שבט אחד שמעמידין ב"ד וכן שנים. ור"י פליג דאין גדולים אלא