גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קפג

בתורת הלואה אבל ביתום שלא וכו' ואית ליה ביד אחריני חייב לשלם לבע"ה. ודברי מרן בח' יו"ד שכתב מי שפרנס יתום וכו' פטור וכתב על דבריו מור"ם אפי' היה לו ליתום באותה שעה וכו' היינו ביתום שהגיע לעונת פעוטות דיכול לומר ליה בתורת הלואה ולא קאמר ליה

ולפי זה יכולני לומר דמאי דפסק מרן בח' ח"מ דלא הניח מעותיו עק"הץ הוא ביתום שלא הגיע לעונת הפעוטות ויש לו ביד אחריני באותה שעה ובח' יו"ד בהגיע לע"הפ והרי"ף משתעי בשהגיע וכו' והרשב"א בשלא הגיע וכו' והאי דנקט בלישניה יתומים שסמכו וכו' מעשה שהיה כך היה והוא דוחק כנז'

ואחר כותבי ואני בחפש"י ראיתי למהר"י עייאש ז"ל בספרו בני יהודה שאלה ק"י שתיר' דברי מרן אהדדי וכתב דההיא דסי' ר"ץ מיירי ביש בידו משל יתומים וכו' אבל אין לתרץ ולומר דסמכו מאליהן דשאני דדינו כאפוטרופוס וכו' דליתא שהרי סיים מרן משם בעל ת"הד דאפילו אחד שאינם סמוכים אצלו שהוציא עליהם לצורך מזונות לא הניח וכו' וכתב דאפי' יש להם אפוטרופוסים אפשר דחייבים לשלם ע"כ אלמא דסמי' השלחן אינה מעלה ואינה מורדת והילכך צ"ל דמיירי ביש בידו משלהם וכו' יע"ש בב"י

ואחזה אנכי הקטן בדברי הרב והנה שגבו ממני וקצרה דעתי להבין דבריו ז"ל דמאי ראיה מביא מדברי מרן שכתב וכ"כ הת"הד ואפי' אחר שאינם סמוכים וכו' דכוונת הרב לומר מאחר דמרן כתב דברי הרשב"א וכתב עליו וכ"כ הת"הד ואפי' אחר וכו' דאינם סמוכים וכו' גם דברי הרשב"א באינם סמוכים אלא ביש לו משלהם בידו ולפי דבריו גם דברי הרב ת"הד מיירי ביש לו בידו משלהם מדקאמר וכ"כ הת"הד. וזה הדבר רחוק הוא מהשכל לומר דהרב ת"הד מיירי ביש לו בידו וכו' דהרב מהר"י עייאש הביא דבריו בספרו הנז' וז"ל ראובן שהוציא על יתומים וכו' לא מבעייא למאן דס"ל דהך לא הניח מעותיו עק"הץ לא נאמרה אלא במזונות אשה וכו' אבל אם פרע חובו חייב לשלם דה"נ ביתומי' כן אלא אפי' למאן דס"ל דגם בפורע חובו הניח מעותיו עק"הץ שאני חוב דמצי למימר הייתי מוצא אוהבים וכו' והיו פורעים עלי על מנת שלא להשתלם. משא"כ ביתומים ליכא למימר הכי דכיון דיש לעצמם למה יפרנסם אחר וכו' יע"ש

ואם באמת דברי הת"הד מיירי ביש בידו משל יתומים אמאי הוצרך לחלק בזה החילוקים די לו לומר דשאני הכא דיש בידו משל יתומים ולעולם דינם שוה וכן הרב עצמו הכריח כך דהת"הד לית ליה דמיירי ביש בידו משל יתומים וכן כתב בסוף דבריו דאף על גב דהרב ת"הד מחייב בכל גוונא ופליג על הרי"ף אנן קי"ל כדעת הרי"ף כיון דמרן הביא דבריו בסתם וקבעם בש"ע להלכה יע"ש הרי מוכח דלהת"הד לא בעי ביש בידו משל יתומים ואעפ"ך לא הניח וכו' וכתב עליו מרן בב' וכ"כ הת"הד והא כדאיתי' והא כדאיתי' ומאי דקאמ' וכ"כ וכו' הדימוי הוא כמ"ש הרשב"א לא הניח וכו' כ"כ ת"הד אבל המה מחולקים כנ'. וכך דרכו מרן בב"י מאסף כל המחנות מי הוא המחייב ומי הוא הפוטר ובקצר ברר להלכה ופסק כהרשב"א דבעי סמוכים דדינו כאפוטרו' ולא כאחר דלא כהרב ת"הד ז"ל

תדע דהסמיכות יש בה ממש ומעלה ואינה מורד' דהרי בתשובה סימן שמ"ח של הרב ת"הד שהביא מהר"י עייאש כתוב בה וז"ל ונוכל לומר דאפילו אם יש להם אפוטרופוס חייבים לשלם. ואם היו אלו היתומים סמוכים לאותו שהוציא יציאות עליהם נראה. דמלתא דפשי' היא דלא הניח מעותיו עק"הץ יע"ש הרי מוכח מדברי הת"הד דסמיכו' יש בה מעלה ואפי' אין בידו משלהם כדעת הרשב"א ולא פליג אלא באחר

ומה שהכריח מהר"י עייאש מתשובת הרשב"א דמיירי שיש בידו מש"י אינו נראה לענ"ד דלשון הת"הד הוא וזן אות' משלה' אם הוציא משלו לא הניח וכו' ואם כדברי הרב שיש בידו משל יתומים מאי האי דקאמ' ואם הוציא משלו והא לא זן להם אלא משלהם ממה שיש בידו משלהם ועוד מאי האי דקאמר לא הניח מעותיו עק"הץ דמשמע דהוא התובע ליתומים ואם בידו משלהם אמאי הוא תובע וקאמר לא הניח וכו'

נחזור לעניינינו לא ידעתי אכנה ההכרח של הרב שהביא מר"ן על דברי הרשב"א וכ"כ הת"הד ואפילו באחר מהו ההכרח משם דדברי הרשב"א אינם בסמוכי' וכו' ואדרבא משם הוא ההכרח כדברינו דדברי הרשב"א שהביא מר"ן בח' ח"מ הוא בסמוכים וכו' וכן כתב הת"הד בסמוכים וכו' כמו שהבאתי דבריו לעיל והוסיף עוד אפילו באחר שאינם סמוכים וכו' כיון דיש לעצמם במה להתפרנס וכו' ומר"ן פסק כוותי' בסמוכי' כדעת הרשב"א ופליג עליה באחר וס"ל כדעת הרי"ף דפטר באחר

ואפשר לומר דלא פליג והת"הד ס"ל כהרי"ף דפטור והכא דחייב היינו בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות כדע' מר"ן ב' ויש לו ביד אחריני ודלא כמהר' עייאש דמוקי ליה בהגיע לעו"הפ וחייב משום דיש בידו וכו' והוא דחוק דאמאי הוצרך להני חילוקי בין יתומים לבע"ח כדפירשתי לעיל

והבינותי בספרים וראיתי להרב מ"מ בפ' י"ב מהלכות אישות שהביא דברי הרשב"א על מי שהלך למד"ה ועמד אחר ופירנס את אשתו שכתב הרשב"א דוקא אם פי' שפירנסה בשביל מזונות בעלה והו"ל פורע חובו של חבירו אבל אם פירנסה סתם חייב לשלם דכל הזן סתם דעתו להלוואה והראיה מזן יתום דאמרינן לא הניח מעו' וכו' יע"ש הרי מוכח מדברי הרשב"א דאפי' אין בידו משל יתומי' לא הניח וכו' דאל"ך מאי ראיה מביא מיתום הסמוך התם משום דבידו משלו וכו' וסמך על מה שיש בידו אבל בעלה לא. וכ"ת גם הכא במזונות האשה דפירנסה סתם היינו שיש בידו משל בעלה כמו דיתו' א"כ אפי' פי' שזנה בשביל מזונות הבעל חייב הבעל מאחר שיש בידו משל בעלה דומייא דפורע חובו של חבירו דקיל"ן אם בידו משל חבירו לא הניח מעותיו וכו' ולפי דברי מהר' עייאש מאי ראיה מייתי מיתום דיתום גופיה לא מחייב אלא אם בידו משלו אבל במזונו' האשה דאין בידו משל בעלה וודאי נעלמו ממנו דברי הרשב"א ואישתי' מניה וכתב מה שכתב וודאי דברי הרשב"א בדסמך מעצמו כדכתיב' או בקטן שלא הגיע לע"הפ ואית ליה ביד אחריני וכן מפורש שם דהרשב"א ביתומי' קטנים דקאמר דאינם יכולים להתנות ואם דברי הרשב"א מפורשי' בשאלה כך דמיירי ביש בידו תקשי דבריו אהדדי: