גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קפב

בשכירות וכו' דאפילו יש לה ח' בקרקע אין לה בשכירו' דמקרי ראוי כמ"ש בבכור א"ו דפשו' הוא אצל הרב דאם יש לה ח' בקרקע יש לה גם בשכירות דקרקע שלה השביח ואפי' שכרוהו היתומים ולא מקרי ראוי דהו"ל נכסים ששבחו לאחר מיתה כדפי' וצי"מ וימ"ן

פרק י"א ה"ד כשמעמידין ב"ד להן אפטרופוס מוסרין לו כל נכסי הקטן הקרק' והמטלטלין וכו' והוא מוציא ומכניס בונה וסותר וכו' ונוטע וזורע וכו'. נשאלתי לאשר שאלוני ע"ע ראובן נ"ע שנלב"ע וח"ליש והניח אחריו אלמנתו ובנים גדולים וקטנים ויש בין הבנים הנזכר בן גדול נשוי ואחר מיתת אביו כל עזבון אביו היה בידו והוא המוציא והוא המביא והוא היה זן ומפרנס לאמו האלמנה הנז' ולאיחיו מהעזבון הנז' והיה זה עד משך כמו ב' שנים ויותר ואחר בואו חשבון מה שהוציא על הוצאת קבורת אביו ופקידת החודש והשנה ומזונות אמו ואיחיו הנז' והיה העודף סך מה משלו ותבע לאמו לפרו' לו כל היתר מהעזבון שתחת ידה ומהקרקע שהניח אביו הנז' אחריו והאם ואחיו הנז' פשטו לו הרגל באמרם אליו שפטורי' מן הדין בכל היתר ועתה נפשם לשאול הגיעה מה יהיה בדינם יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה

תשובה לעד"ן שהאח הגדול הנז' זכאי בדינו ויגבה כל היתר שהוציא על אמו ואיחיו הנז' ולא דמי למאי שכתב הרב"י בשם בע"הת סי' קכ"ח במס"ב וז"ל שנשאל הרי"ף במי שפרנס יתום בתוך ביתו ואחר שהגדול תבע ליתום הנז' באו' שבתורת הלואה פרנסו וכו' והשיב כיון שלא אמר לו בפי' בתורת הלואה לא נתן לו אלא לגמילות חסדים כמו"ש במי שהלך למד"ה ועמד אחד ופרנס את אשתו וכו' הניח מעותיו וכו' וכתב עליו הרב"י ומשמע שאין דברי הרי"ף אמורים אלא בשלא היו בידיו משל יתומים או אם היתום גדול דהו"לל ליה בתורת הלואה אבל ביתום קטן חייב לשלם ודווקא אם יש לו נכסים באותה שעה אבל אם אין לו נכסים באותה שעה אין לו עליו כלום דהיו אחרים מפרנסים אותו יע"ש דשאני הכא בנדו"ד מאחר שהוא גדול שבאחים והוא היה משתדל בכל אשר להם והוא היה המוציא והמביא בנכסי אביו והיה גובה החובות שהניח אביו אחריו נעשה כאפוטרופוס וגובה כל מה שהוציא עליהם משלו כמ"ש מרן בסי' ר"ץ סכ"ד יתומים שסמכו אצל בע"ה מעצמ' ונשתדל בשלהם יש לו דין אפטרופו' ובסי' כ"ה פסק אם זן אותם משלו לא הניח מעותיו עק"הץ והנדו"ד דינו כאפוטרופוס ועדיף מיניה דיש לו גם דין שותף דכל מה שישביח בנכסי אביו חולקים הוא ואיחיו ומסתמא אמרינן דאין כוונתו לג"ח כלל אלא להלואה עד שיגבה כל הקפות אביו שנושה באחרים או עד שישביחו נכסים שהניח אביו ועכשיו שנשתדפו החובות ולא נשתבחו הנכסי' גובה משאר נכסי אביו שהניח אחריו בשבועה

ואפשר דלזה נתכוון מרן בפסקיו בקצר דבחלק י"ד סי' רנ"ג ס"ה כתב וז"ל מי שפרנס יתום בתוך ביתו וכו' וכשתגדיל תבע ממנו מה שפרנסו פטור וכת' עליו מור"ם אם לא שפי' דדרך הלואה פרנסו ובחלק ח"מ סי' ר"ץ סכ"ח כתב יתומים שסמכו אצל בע"ה וזן אותם משלו לא הניח מעותיו עקה"ץ וכתב עליו מור"ם אבל אם פרנסם בתורת גמילות חסד' פטורים יע"ש

וקשה דברי מרן אהדדי דדבריו בחלק י"ד הם הפך דבריו בח' ח"מ ולפי מה שפירש' אתי שפיר דבח' י"ד נקט בלישניה מי שפרנס יתום בתוך ביתו פטור דמסתמא בתורת גמילות חסדי' פרנסו ולכך כתב עליו מור"ם אם לא שפי' דרך הלוואה ובח' ח"מ נקט בלישניה יתומים שסמכו אצל בע"ה דהוה דינם כמו אפוטרופו' דמסתמ' אמרי' בתורת הלואה פרנסם ולכך כתב עליו מור"ם אבל אם פרנסם וכו' דהיינו שפירש ואמר בתורת ג"ח פטורים וכוונת מר"ן שאמר יתומים שסמכו והוא נושא ונותן בשלהם וקצר דבריו דסמך אמ"ש בס' כ"ד יתומים שסמכו וכו' יש לו דין אפוטרופוס ולכך סמך ב' הסעי' זה לזה ולכך נקט בלישניה יתומי' שסמכו וכו' ולא כתב מי שפרנס יתום בתוך ביתו כמו דנקט בח' י"ד אלא הא כדאיתיה והא כדאיתיה הזן יתום בתוך ביתו מסתמא אמרי' לא נתכוון אלא לג"ח כמ"ש מור"ם עד שיפרש ויאמר לשם הלואה אבל יתומים שסמכו נעשה להם אפוטרופוס ומסתמא אמרינן לשם הלואה עד שיפרש שלשם ג"ח כמ"ש מור"ם

ואין לומר דבח' י"ד דקאמר מרן פטורים מיירי כשאין בידו משלה' ויש להם ביד אחר או מיירי בגדולים דהיה יכול לומר להם בתורת הלואה הוא מפרנסם ומדשתק אמרי' ודאי כוונתו לג"ח ובח' חו"מ מיירי שהיה בידו משלה' או ביתומים קטנים דאין בהם דעת לומר להם בתורת הלואה ויש להם ביד אחר ולכך לא הניח מעותיו עק"הץ דזה דוחק גדול בדברי מרן דהיה לו לפרש דבריו כדרכו בכל מקום וליכתוב חדא כמו שפיר' דבריו בב"י ועוד דאמאי שינה בלשונו וכתב יתומים שסמכו וכו' והו"ל לומר מי שזן יתום וכו' ועוד דדברי מרן בח' ח"מ לקוחים מתשובת הרשב"א וקאמר וזן אותם משלהם אם הוציא משלו לא הניח וכו' והיכי דמי הא דקאמ' וזן אותם וכו' אם הוציא היכי משכח' לה אלא הכוונה היא אפילו הוציא משלו יותר ממה שזן להם משלהם הוציא משלו ואין בידו משלה' אפי' הכי לא הניח וכו' אתוספת קאי דאי מה שהוציא משלהם פשיטא והיא סברת הרי"ף בתשו' דלעיל ומה חידש לן הרשב"א אלא ודאי אתוספת קאי ועלה קאי ואמר לא הניח והטעם משום דסמיכי ועוד אם קאי על מה שזן להם משלה' מאי לא הניח מעותיו וכו' דמשמ' שהוא התובע ליתומים אלא ודאי קאי אתוס' שהוסיף מדיליה וקאמר הרשב"א לא הניח וכו' מאחר שסמכו אצלו והו"ל כאפו' כך נראה לי דעת מרן ובח' י"ד הביא תשובת הרי"ף מי שזן יתום דאינו סמוך דפטור מאחר דאין בידו משלו ואפילו יש לו ביד אחריני ודווקא בגדול שהגיע לעונת הפעוטות שהיה יכול לומר לו בתור' הלואה קאמר הכי אמרינן מסתמא לשם ג"ח פרנסו ברם אם הוא קטן דלא הגיע לעונת הפעוטו' דלאו בר דעת למימר ליה לשם הלואה ואית ליה באותה שעה ביד אחריני לדעת מרן ב"י ז"ל ובח' ח"מ פסק כתשובת הרשב"א ביתומים שסמכו אפי' הוציא עליהם יותר משלהם חייבים לשלם אפי' לא יש להם באותה שעה דדינו כאפוטרו' ומסתמ' להלואה נתכוון

נמצא לדעת מרן ב"י דהרי"ף לא פטר אלא אם אין לו בידו משלו ואפי' אית ליה ביד אחריני והוא ביתום שהגיע לעונת פעוטו' דיכול לומר לו