גושפנקא דמלכא (רמב"ם) יח

דהרי מפרש הש"ס דקאמר ואחר ילדה בת שנהפכה לבת דהיינו על ידי התפלה נהפכה לבת אבל קודם התפלה אינה לא זכר ולא נקבה וזהו פי' נהפכה לבת שמקודם לא היתה ראויה אפי' ועכשיו נהפכה. אלא דקשייא לי א"כ אין אנו צריכין לתפלה דבלא"ה עיבור לאה אין בו ממש דאינו ראוי להיות לא זכר ולא נקבה ונשארו ב' שבטים לרחל דכל מגמתה היא בשביל רחל שלא תהיה גרועה מאחת השפחות. ואפשר דהקב"ה רוצה בתפלתן של צדיקים ולא רצה להיות תפלתה ריקם ואינה עושה פירות

אלא דקשה על הרא"ם מהא דאמרי' בפ' המפלת (דכ"ח ב') אצטריך מהו דתימא הואיל ואמר ר"י אשה מזרעת תחילה וכו' מדהאי זכר האי נמי זכר קמ"לן אימא שניהם הזריעו בבת אחת זה זכר וזה נקבה יעו"ש הרי ש"ס ערוך דהיכא שהזריעו שניהם משכחת לה או זכר או נקבה והוא הפך דברי הרא"ם ואפשר דמצא במכילתא או בספרי כדבריו. דאין השכל מחייב דאשתמיטיתיה תלמוד ערוך (א"ה הגם דיש איזה ברייתא דספרי כדבריו מ"מ הו"ל לתפוס עיקר סוגי' דהמפלת)

והתוס' בד"ה ומי אמר שמואל וכו' הקשו וז"ל תימא לי אמאי לא משני הא בזווג א' הא בזיווג ב' כדמשני בפ"ק דסנהדרין ובפ"ק דסוטה ע"כ וכן הקשו בפ"ק דסוטה והניחוה בקושייא. ולכאורה קשה דמאי מקשים דאדרבה ניחא ליה להש"ס לאוקומי דברי שמואל בכל גוונא בין בזיווג א' בין בזיווג ב' יותר מלאוקומיה בזווג א' דווקא. משום דדברי שמואל סתמא קאמר מותר לארס וכו' משמע בין בזיווג א' בין בזיווג ב'. ואפשר דקשייא להו משום דדברי הש"ס דחוקים דשמואל קאמר שמא יקדמנו אחר דמשמע יקדמנו לארס והש"ס מפרש לה שמא יקדמנו ברחמים ע"י תפלה שתמות האשה. אך אכתי קשייא לי דאיך יכול הש"ס לתרץ הא בזווג א' הא בזווג ב' והרי הש"ס מקשי מדברי שמואל עצמו שאמר בכל יום ויום בת קול מכרזת בת פ' לפ' וכו' דמשמע בהשגחת האל יתב' ואינו ע"פ המזל אלא לפי מעשיו דמשמע אפי' אחר שהגדיל וניכרים מעשיו מה הם לכך לא תירץ הא בזיווג א' הא בזווג ב' וי"ל דהתוספות לא גרסי אלא כמו הכא וכן משמע מלשונם דכתבו קא פריך ליה מהכא ארבעים יום קודם יצירת הולד וכו'

ובדרך אגב נ"ל לפרש הא דאמרינן בפ"ק דסוטה וקשה לזיווגן כקריעת ים סוף ופירש"י שנשתנו סדרי בראשית. ר"ל גם כאן בזווג נשתנו סדרי בראשית דבזווג א' הכריזו בת פ' וכו' ועכשיו שמתה האשה שזווגו לו והוכרח לישא אשה אחרת שלא הכריזו עליה. או מת האיש שהוא זווג של האשה וצריכה האשה לישא איש אחר והוא שינוי דומיא דקריעת ים סוף

ולפי זה צ"ל דוקא אלמון עם אלמנה דהלך לו הזווג הא' שהכריזו עליו. אבל בחור עם אלמנה או אלמון עם בתולה מקרי זווג א' על ידי הכרזה. דאל"כ היכן היה זיווגה הא' וכן ראיתי בפסקי התוס' שכתבו כן ע"ש שזו גם לפי המזל לקחה אחר על ידי הרחמים ואחר כך נדחה מפניו מפני שהיא בת זוגו. ואלמון עם בתולה אפשר שהכריזו עליו בשתיהן אחר שתמות הא' אשה שנית אלא מדברי רש"י דמ"ק הנ"ל דפירוש שמא יקדמנו אחר ברחמים שתמות ולא יראנה נשואה עם אחר משמע שהתפלה אינה מועלת לבטל הכרזת הב"ק כמ"ש לעיל ואם כן במאי זכה זה ולקחה קודם הבחור בר זיווגה. ואפשר לפי שעה מהניא התפלה ואחר כך נדחה מפניו. והתם במ"ק מתפלל שיבטל הזווג לגמרי שהיה על ידי ב"ק. ולא שייך לומר שהתפלל ההוא גברא שישאנה לפי שעה ואח"ך ימות וידחה מפני בן זוגה. אלא דק"ל אחר דהתפלה אינה מועלת לבטל דברי הב"ק דבת פ' לפ'. שהוא זיווג א' ובזיווג ב' הוא לפי מעשיו מאי קאמר בש"ס לעולם וכו' וישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח היכי משכחת לה בין בזיווג א' בין בזיווג ב' וליכא למימר על ידי זכות ותפלה גדולה וזהו פי' לעולם ישא אדם בת ת"ח דהיינו יתפלל וירבה בתפלה דמדברי הש"ס משמע דליכא חילוק דאם כן אמאי מוקי לה שמא יקדמנו אחר ברחמים שתמות היא הי"ל לתרץ על ידי זכות ותפלה גדולה שמא יקדמנו אחר ודוחק לומר מ"ש ז"ל לעולם ישא וכו' היינו בזווג ב' ומ"ש לעולם וכו' ר"ל יתקן מעשיו עד שיהיה ראוי לישא בת ת"ח דחכמים ז"ל אמרו סתם: הלכות חמץ ומצה

פרק ו' ה"ב בלע מצה יצא וכו'. הכי איתא בפסחים (ד' קט"ו ב') אמר רבא בלע מצה יצא בלע מרור וכו'. והיינו טעמא דבליעה נמי הוייא אכילה. והרב משנה למלך בה' יסודי התורה נסתפק אם אכל מצה שלא כדרך הנאתן אם יצא י"ח או לא והרב שער המלך ז"ל פשיט לה דלא יצא מהא דקי"ל אם נשבע בכולל שלא יאכל מצה שנה או שנתים לא יאכל מצה בליל פסח ואם איתא דאם אכל מצה שלא כדרך הנאתן יצא. יאכל שלא כדרך הנאתן ואז יוצא ידי חובתו ולא יעבור אשבועה. וכן הביא ראיה מהא דקי"ל אם נשבע שלא לאכול מצה בליל פסח הוי שבועת שוא ולוקה ואוכל. ואי יצא שלא כדרך הנאתן אמאי הוי שבועת שוא והרי יכול לקיים המצוה בשלא כדרך הנאתן

ולענ"ד נראה דאין מכאן ראיה דכוונת הנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח הוא לבטל המצוה ואם יוצא י"ח שלא כדרך הנאתן. אם כן הוא נשבע שלא לאכול מצה אפילו שלא כדרך הנאתן ולכך מקרי שבועת שוא. ואם אינו שלא כדרך הנאתן א"כ שבועתו היא בכדרך הנאתן ולכך מקרי שבועת שוא

וראיתי להר"א הכהן בכתביו שתי' דהיינו טעמא דהוי שבועת שוא כיון דאינו יכול לקיים המצוה כתקנה אלא שלא כדרך הנאתן

ולענ"ד זה אינו דהעיקר הוא החובה ואם יוצא שלא כדרך הנאתן אמאי הוי שבועת שוא ולוקה והראיה הראשונה אינה ראיה כמו שדחה הר"א הכהן שלא יאכל מצה דקתני היינו מצה כדרך הנאתן ואין הכי נמי שלא כדרך הנאתן יאכל ויצא ידי חובתו או לאידך גיסא דילמא שלא כדרך הנאתן לא יצא ולהכי לא יאכל דלא מהנייא ליה

הלכה י' הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים