גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קעב

השטר מידם למלוה

נמצינו למידין בין לדע' הרמב"ם והטור והמחבר כולהו אית להו דאין הלוה יכול לומר שהעדים טעו בלוה או במלוה ושוים בין בשטר דאית ביה קנין או לא ודכוותה במוכר ובלוקח אף ע"פ שהם מוחזקים דהלוה מוחזק במעותיו והמוכר בקרקע אינם יכולין לומר שהעדים טעו ומוקמינן השטר אחזקתיה וק"ו ובן בנו שק"ו בנ"ד שבא להוציא מאחרים דאוקמינן הש' אחזק' ואמרי' דכל מי שהוציא השטר מתחת ידו בחזק' שהוא שלו כמ"ש בשיב"ש שמוציאין שטר על אחר דאמרינן דכל המוציא שטר מתחת ידו בחזקת שהוא שלו ואינו יכול הלוה לומר שאיני חייב לך אלא ליב"ש אחר ואע"פ ששמותיהם שוים וכ"ש בנ"ד דאין שמותיהן שוים דאוקמינן השטר אחזקתיה ולא נכתב השטר אלא על שם הבן

ועדיף טפי אני אומר שאפילו יבואו העדים ויאמרו שטעו במה שכתבו השטר ע"ש הבן אינם נאמנים דאמרינן להו כיון שהגידו שוב אינם חוזרין ומגידים כמ"ש רבינו בפ"ג מה"ע וז"ל אחר שהעיד העד בב"ד אחר שנחקרה עדותו שיבא מכלל ביטול העדות או הוסיף תנאי בה אין שומעין לו וגמר דבריו עדים החתומים על השטר הרי' כמו שנחקרה עדותן בב"ד ואינן יכולין לחזור בהם וכו' אבל אם א"א לקיים השטר אלא וכו' הרי אלו נאמנים ויבטל השטר ופסקה מרן בסימן מ"ו ס"לז יע"ש וכן פסק מרן בסימן כ"ט ס"א אחר שהעיד וכו' אינו יכול לומר מוטעה הייתי וכו' אלא בדבר שמוכיחו שטעה וכו' ואף על פי שמרן ז"ל פסק שם וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות וכו' נאמנים ואין בו משום חוזר ומגיד וכו' אינו אלא בטעות שיש במה לתלות כגון בעבורה דירחא או בש"המ וכדומה שאנו תולי' שטעו העדי' ועבדי למטעי' ביה וגם אין השטר מתבטל לגמרי אבל בנדון דידן אין העדים מצויים לטעות בו ועוד דהשטר מתבטל לגמרי והיכא דמתבטל השטר אמרינן כיון דהגיד שוב אינו חו' ומגיד אלא במקום דהשטר אינו מתקיים על פיהם כמ"ש לעיל

וכן כתב עוד רבינו בפ' כ"ד מה"ע ופסקה מרן בשולחנו הטהור סי' מ"ט ס"ב וז"ל צריך שיכירו העדים ששם הלוה פ' וא"א מכירים אותם אפי' אשה אפילו קרוב כשרים וכו' והיכא דסמיך אאשה ואשתכח טעותא לצורבא מרבנן מקבלינן ליה לגברא אחרינא לא מקבלינן ליה

וכתב הסמ"ע ז"ל סק"ה לאפוקי אם הכירו מעצמם או ע"פ עדים כשרים דלאו כל כמניה לומר טעינו ע"ש ובסק"ו כתב דבעינן שיכתבו בשטר כן דהיכרא היא ע"י אשה וכו' אבל אם כתבו סתמא אמרינן דהם ג"כ חקרו ודרשו וידעו ששמו כן ואינם יכולים לומר טעינו ברם אם הוא צורבא מרבנן דטריד בגירסתו ואינו פנוי לחקור ולדרוש מקבלין מניה וכו' יע"ש. עלה בידינו מן המוגמ' דאין העדי' נאמני' לומר טעינו בשמא או בכל דבר שמבטל השטר לגמרי

גם מצד העדים שהעידו שהאב תקע כפו עם המוכר אין בעדות זה ממש מתרי טעמי חדא דאין הקרקע נקנה בת"כ כמ"ש רבינו הטור בריש סימן ד"א וז"ל יש עוד דבר שהמט' נקנין בו וכו' שתוקע כפו לכף חבירו וכו' ע"ש והביאו באה"ג בסי' הנז' ומדנקט בלישניה דבר שהמט' נקנין בו בא למעט שהקרקע אינו נקנה בת"כ ועוד דאנן אתרא דכתבי שטרא וכל עוד דלא נכתב השטר לא נתקיים המכר וקנין הראשון כמאן דליתיה דמי והרי הוא בטל מעיקרו וקנין שני שהיה בקנין סודר ובשטר הוא העיקר וגם האב מודה בדבר שחזרו וחדשו קנין אחר ובטלו המכר הראשון אלא שאומר שהעדים טעו וכתבו השטר ע"ש בנו אליה וקוץ בה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי

ברם מה שטען האב דהבן סומך על שולחנו וכוליה דיליה הוא טענתו אמתית ויש בה כדי שביעה כמ"ש מרן בסי' ע"ר ס"ב ע"ש אלא דתשובתה בצדה במה שהשיבו הבן דזן לו מחמת החיוב שנתחייב לחותנו לזונו הוא ואשתו עשר שנים ואם כנים הדברים האמת אתו לע"ד דמאי טעמא אמרו חז"ל הבן הסומך על שלח' אביו מ"י לאביו משום הטיבה לטובים וצריך לשלם לעו' הטובה בטובתו ולכך תקנו חז"ל דכל מה שירויח הוא לאביו כמ"ש הסמ"ע בסי' הנז' אבל בנ"ד מחוייב הוא ועומד לזונו הוא ואשתו מידי דהוה האחים שמפרנסי' אחותיהם דמעשה ידיה שלה משום דמחויבי' לפרנסה כמ"ש מרן בשולחנו הטהור בח' א"הע סימן פ' סעיף י"ח וז"ל מי שהתנה עם אשתו שלא יתחייב במזנותיה. וכן היא לא תתחייב לו במעשה ידיה אם אח"ך רצה ונתחייב הוא לתת לה מזונותיה אין מעשה ידיה שלו יע"ש וכתב הרב ב"ש וכן הדין אם פוסק לזון בת אשתו וכן אם זן יתום דאין מעשה ידיו תחת מזונות אלא מי שאוכל מצד תקנות חז"ל יע"ש

וכן פסק מרן בסי' קי"ד סע"ז ה"ה למי שמתחייב בפרנסת אדם אחר דקאי אדלעיל מניה במזונו' הבת מששי' שלה כמ"ש הרב ח"מ דקאי על כל הדינים המבוארים בסי' זה יע"ש. וכתב הרב ב"ש סק"ה דווקא בבניו ואשתו תקנו חז"ל אבל המחייב עצמו לזון לאחר לא זכה במ"י יע"ש משמע מדבריו דשוה דינם. וכמו שמצינו באשתו אם זכתה מכח החיוב לא זכה במ"י גם בבניו אם זנם מכח החיוב אינו זוכה במ"י ואין לומר דמאי דקאמר ב"ש דווקא באשתו ובניו תקנו חז"ל ר"ל בין מכח החיוב בין מכח התקנה דהרי מצינו בזן אשתו מכח החיוב לא זכה במ"י כמ"ש לעיל אלא ר"ל דווקא באשתו ובניו תקנו חז"ל אם זן להם מכח תקנות חז"ל אבל מכח החיוב חזר דינם כאיניש דעלמא

ואין לומר דאיכא לחלק בין אשתו לבניו ולומ' דשאני אשתו דתיקנו חז"ל מע"י לבעלה משום איבה והשתא דזן לה מכח חיוב ליכא האי טעמא דאיבה כמ"ש הריב"ש בתשובה והביא דבריו הרב באה"ג יע"ש אבל בבנו טעמו משום לשלם לעושה טובה כטובתו והשתא דחייב עצמו לזונו היא הטובה עצמה. דא"כ תקשה לן דאמאי לא תקנו חז"ל בבת אשתו ובאינשי אחריני דיזכה במ"י משום לשלם לעושה טובה וכו' אלא ודאי טעמא דאמרו חז"ל לשלם לעושה וכו' הוא משום דלא תהוי ליה איבה והאי טעמא לא שייך אלא באשתו ובבניו דזנם מכח תקון חז"ל כמ"ש לעיל משם הרב ב"ש דאין מע"י תחת מזונות אלא מי שאוכל מצד תקנות חז"ל והרי גם בבניו יש תקנת חז"ל שהרי כל מה שירויחו היה לאביו אם סומך על שלחנו אבל אם זנם מכח החיוב חזר דינם כמי שזן אשתו מכח החיוב דלית בה משום איבה: