גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קעא

המזונות של הרמ"ך הנזכר שזכה בו מהר"ש הנז' ובהחוב הנז' קנה מהר"ש הנז' הקרקע הנז' הוא המוקדם לשטר יורשי הר"י הנז' וזכה מהר"ש הנזכר בקרקע אחר שיביא ראיה המוכר במאי זכה בקרקע הנז' מאת הר"ן הנז' או יורשיו ושטר ההודאה הוא מוחזק ומקויים כראי מוצק ולית נגר ובר נגר דיפריק' ולית ביה לתא דעורמא וקנונייא כך נראה לע"ד אם יסכימו עמי בעלי ההוראה היושבי' על כסאות משפט וציי"מ ויראנו מתורתו נפלאו' אכי"ר. בס' אם חפץ בנו ה' פה ווהראן יע"א. אם אתן שנת צדק ומשפט ומשרים לפ"ק הצעיר ע"ה פארוז קרסינטי ס"ט

ראה ראינו את השאלה הנז"ל ואת אשר נגזר עליה מאת החכם הפוסק הראשון הוא כמוהר"ר יאודה אלמאליח נר"ו ואת אשר השיב על דבריו כמוהר"ר פארוז קרסינטי נר"ו ולמדנו דבריהם אחת לאחת ומה שנראה לע"ד שדברי החכם המשיב הנז' המה חזקים כראי מוצק ויפה כיוין להלכה ויש לנו עוד הרבה ראייו' לדבר ככתוב אצלנו בארוכה אלא שאין הפנאי מסכים להעתיק הכל וכגון דא צריך לאודועי שהח' המשיב הנז' כתב שספר המביט אינו מצוי בידו ואנו חו"מ ראה ראינו דברי הספר הנז' והנלע"ד שאין משם שום ראיה כלל לדברי החכם הפוסק הראשון שאין הנדו"ד דומה לראיה ככתוב אצלנו באורך ג"כ מ"ש החכ' המשיב הנז' בסוף התשובה אחר שיביא ראיה המוכר במאי זכה בקרקע מאת הר"ן או יורשיו הנלע"ד שאם אין ראיה ממקום אחר שחזר הר"ש ומכר להר"ן כי אם עפ"י טופס השט"ח שהוציא המוכר הנז' מתחת ידו אין עליו שום חיוב להביא ראיה שחזר ולקח מכמה טעמי תריצי כמ"ש אצלנו בארוכה והרי הם בכי יותן ביד כמוהר"ש זוראפא נר"ו הלוקח ומצאת כי תדרשנו סוף דבר שזכה החכם הלוקח הנז' במקחו הנז' והדין דין אמת זה מה שנראה לע"ד אם יסכימו עמנו בעלי ההוראה וחתומי חכמי ארגיל נר"ם

פרק כ"ד ה"ה כל שטר שיצא לפנינו ויטעון הלוה ויאמר אינו חייב כלום וכו' מאחר שלא הוחזק וכו' שחזקה שאין העדים חותמין וכו' אלא אם כן מכירין ע"כ. אירע מעשה באב עם בנו על ענין חצר אחת שהם דרים בה שניהם ויד שניהם שוה בה זה כמה שנים ועד אחורן נפלה ביניהם קטטה ומריבה דין ומצה גם ע"ע החצר הנזכר זה אומר בכה וזה אומר בכה האב אומר שהחצר הנז' היא שלו והוא קנאה מהלוקח והזמין לפנינו שע"כ שהעידו שהאב הנז' הוא תקע כפו עם המוכר בזמן קנין החצר הנז' והשטר שנכתב על שם בנו הוא בטעות שטעו העדים וחשבו שכך הוא שמו והחליפו שמו בשם בנו או חששו שהוא הלוקח והשטר נכתב בטעות והבן השיבו שאין האמת כן שהחצר הנז' היא שלו והוא קנאה והראיה שהשטר כתוב וח' על שמו ומה שתקע כפו עם המוכר הוא עורמ' בעלמא בשביל המצרני' ואח"ך חדשו המכר בקנין ושבועה לשמי כמו ש"וח בשטר שבידי ועוד דאביו סייעו מעט מזער בדמי המקח וכך אמר לו בפירוש קח דמים שאני מסייעך משלי בקנין החצר ועכשיו חזר ברוחו גם מה שטען עלי אבי שאני סומ' על שלחנו וכל מה שארויח הוא לו ואע"פ שהוא קנה החצר משלו קנה אין המזונות אלו מרצונו דאינו זן אותי אלא מכח החיוב שנתחייב לחותני בשעת השדוכין ח"ג לזון ולפ' לי ולאשתי עשר שנים וכל מה שהרוחתי הוא לי ולא נצר' אלא ליתן לי השכירות של השנים שעברו שהיה דר בחצרי ועתה נפשם לשאול הגיעה מה שורת הדין נותנת יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה וזאת תשובתי בריש כל אתוון

איתא בהרמב"ם פ' כ"ד מהלכות מלוה ה"ה וז"ל כל שטר שיצא לפנינו ויטעון הלוה איני חייב כלום שמא רמאי אחר העלה שמו כשמי או שאמר לא לזה אני חייב אלא לאחר וזה רמאי והעלה שמו כשם בע"ח מאחר שלא הוחזקו שנים ששמותיהם שוים אין חוששין לדבריו שחזקה הוא שאין העדים חותמי' ע"הש אלא א"כ מכירים אלו הנזכרים בו ע"כ ופסקה מרן בשלחנו הטהור סי' מ"ט ס"ה ע"ש

והנה הסמ"ע שם ס"ק ח' כתב האי טעמא דלא הוחזקו שנים ש"ש לא קאי אלא ארישא דהעלה שמו כשמי אבל הסיפא כשם בע"ח אפי' הוחזקו שש"ש אין בדבריו כלום דקי"ל שיב"ש מוציא שטר ע"א דכל המוציא שטר מתח' ידיו בחזקת שהוא שלו וגם הרמב"ם שהוסיף דחזקה שאין עדים וכו' גם הוא נתינת טעם לרישא יע"ש ובסוף דבריו כתב דהאי טעמא דאין עדים חותמי' וכו' קאי גם אסיפא והאי היכרא היא בשם ובטביעות עינא ולא חיישינן לרמאות ואפשר ההיא דאמרו שיב"ש מוציאין שטר על אחר הוא מהאי טעמא דחזקה דהעדים מכירים בשם ובטבי' עינא ומעמידנן ליה בחזקת שהוא שלו יע"ש דב"א

וקש"ל והא בריש הסי' פסק מרן בשטר שיש בו קנין א"צ להכיר שם המלוה וכותבין שטר ללוה אף ע"פ שאין מלוה עמו ודברי הסמ"ע סתומים משמע בין יש בו קנין או לא ומיישב גם לדעת המחבר כמ"ש והמחבר קצר בהעתקת לשון הרמב"ם ואין לפרש ולדחוק עצמינו לומר דדברי הסמ"ע הוא בשטר דלית ביה קנין לדעת המחבר דהרי בסוף דבריו כתב ואפשר דמהאי טעמא שיב"ש מוציאין שטר על אחר ואם בשטר בלא קנין דווקא יצא לנו דין מחודש שיב"ש מוציאין ע"א דווקא בשטר שאין בו קנין משום דאיכא הכירא דעדים בשם ובט"ע ואין הדבר כן דאפילו בשטר דאית ביה קנין מוציאין משום חזקה דכל המוציא השטר מתחת ידו בחזקת שהוא שלו

ואפשר לישב דדברי הסמ"ע הוא בין שטר דאית ביה קנין או לא ובריש הסימן ליכא אלא טעמא דטרפא דלקוחות שלא כדין ולכך היא דאיכא ביה קנין דנשתעבדו נכסיו משעת קנין כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ונותנין השטר ליד הלוה וליכא חששא אחרת דיאמר שמא אחר העלה שמו כשמו או כשם בע"ח והעדים טעו מאחר דלא הוחזקו לנו שנים ששמם שוה אם נתנו השטר ליד הלוה אינו יכול לטעון שמא אחר העלה שמו כשם בע"ח דהרי נתנו השטר לידו ואינו יכול לשקר דאמרי' לי' שהוא שקר והו"ל למידק. אבל לקמן דאמר הלוה שמא אחר העלה שמו בשם הבע"ח ור"ל שהעדים שנתנו השטר למלוה טעו בו דלאו מלוה שלו הוא. וכן משמע מלשון הסמ"ע דכתב שהרי יכירהו בט"ע כשבא לקחתו שאינו זה שחתמו לו בנד"ז אמרינן חזקה אין עדים חותמין אא"כ מכירין אלו שכתובי' בשט' משום האי חששא דלוה ודמלוה אחר מאחר שנותנים