גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קסח

כתבוהו מאוחר אינו גובה בו מן הלקוחות אלא מזמן הב' וכן פי' הרמב"ן והובאו דבריו בספר ב"א וז"ל כך יפה לו ללוה עצמו ואל יורע כחו של מלוה להחליף שטרו מזמן הב' שלא יפסיד שעבודו מן הזמן הראשון ותקנה גדולה היא ללוה לקבל ממנו לחצאין ע"כ יע"ש הרי מפורש בדבריו דאם כתבו מזמן השני יפסיד שעבודו דלא כהחכם הפוסק הנז' דאית ליה יסוד מוסד דאם לא נקרע השטר הראשון עד שנכתב הב' הוא עומד במקומו אע"פ שלא נכתב מזמן הראשון והוסיף מדיליה דמסתמא סופרי דווקני לא קרעו השטר הראשון עד שכתבו השני ודעתו ולבו שם לטרוף קרקע מיד צורב' מרבנן באומדנ' ועי' ריבוי דברים בלתי מועיל בנה והקיף ותקן הפס"ד בלי יסוד

ואחר שבררתי בראיות נכוחות וברורות לעיקר הדין דאינו טורף בשטר זה מזמן שטר ראשון חוזרני ע"ד החכם הפוסק הנז' לסתור ראיותיו שהביא שעליהם נטה קו הפ"סד ראשון לציו'ן תשובת המבי"ט ח"א סי' קי"א ראובן משכן ביתו לשמעון בניסן ואחר כך מכרה לו בתשרי וקרע שטר משכנת' ובא לוי ב"ח דראובן מתמוז לטרוף קרקע מיד שמעון באומרו שחובו הוא מוקדם לקנייתו ושמעון טוען שמניסן משועבדת בידו במשכנת' הדין עם שמעון עכ"ל ואם דברי המבי"ט המה נכוחים למבין כמו שהעתיקם החכם הפוסק בלי ת"ומ דאין ספרו מצוי בידינו לעיין בדבריו היטב נלע"ד דאין משם ראייה לנדון דידן ולא כמו שעלה בדעתו דט' הרב משום דמסתמא לא קרעו השטר הראשון וכו' דאין זה מועיל דטעם הרב מאחר דקרקע זה עדיין מוחזק בידו ולא יצאה מתחת ידו עד שקנאה א"כ משועבד' היא בידו מאותו זמן שמשכנה ואע"פ שאין דעתו מכרעת ובפרט בין הרים גבוהים הדין דין אמת עם שמעון ולא איכפת לן אם נקרע השטר אחר שכתבו שטר המכר או קודם אלא מטעם דעדיין הקרקע מוחזק בידו מזמן המשכונה כך נראה לי טעם הרב וכן נ"ל טעם הרב אלמאליח ז"ל וחפשתי בספרו תקפו של יוסף ולא מצאתי תשובה זו ואף על פי שהוא נת"ט לשבח ואמר והעלה הרב אחר שיש עדים שמקודם המכר היתה ממושכנת בידו ודאי אמרינן שלא קרעו השטר של משכונה וכו' ולא ידעתי אם דברי הח' הפוסק ואזיל לשטר או אם דברי הרב אלמאליח ואם דברי הרב צ"ע בדבריו ואפשר לתוספ' טובה כתב כן מאחר שמוחזק בידו ומאחר דדברי הרב אלמאליח ז"ל אין מפורשים לפנינו באותיותיהם לא מצאתי מענה אלא כסומא בארובה מגשש והולך דאותיות מחכימות ועל הפוסק להביא ראיה

וראיה שלישית שהביא מחכמי אראבאט ופאס ומכנאס ותיטוואן ומרלאכש יע"א וצווירא גם הם לא ידעתי אן פנה ואן חנה התשובה הנז' שהח' הפוסק הוא הדיין הוא העד יש בו מדעת קונו ודברים פשוטים שאין הנדון דומה לראיה דשאני פס"ד משטר דעלמא דשאני פס"ד דאף על פי שלא נכתב בית דין קלא אית להו כמ"ש והוא מפורש בדברי מר"ן סי' ט"ל סעי"ט וז"ל במד"א כשהודה בב"יד במלוה הכתיבה בשטר וכו' אבל ב' שבאו לדין ואמר לו מנה לי בידך ואמר ליה הנתבע הן וכו' ויצא ואמר פרעתי נאמן ע"כ וכ' הס"מע ס"ק כ"ד ד"ה אבל ב' שבאו לדין וכו' ר"ל אע"ג דגם זה שהודה בבית דין מחשב כמלוה בשטר לענין למיטרף מלקוחו' משום מעשה בי"ד יש לו קול ומיהו ה"מ כשידוע שלא פרע לו הלוה או שהלוה מודה לו שלא פרעו אבל כשטוען פרעתי נאמן יע"ש וכן כתב בסימן ע"ט ס"ק ל"א וז"ל לא איירי אלא לענין לכתוב לו שטר הודאה או פס"ד אבל לענין למיטרף מלקוחו' מחשב כמלוה בשטר אף אם לא שלחו אחריו אלא אם בא מאליו לבי"ד וגם לא כתבו להתובע כלל כל סעודה שלא פרעו יע"ש וכן מוכח מדבריו בסימן נ"א סק"ב יע"ש ילפינן מדברי מר"ן והס"מע ז"ל דהפס"ד. אפי' לא נכתב כמאן דכתב דמי וטורף מהלקוחות ואפילו לא שלחו אחריו ולא הוצרכנו לשליחות אלא לענין למיכתב פסק דין ולענין פרעון דווקא ולא לענין למיטרף מלקוחות ואף על פי דהרב ש"ך פליג בדבר וס"ל דאינו טורף מלקוחות אלא במקום שכותבין לו ואינו יכול לומר פרעתי כגון במקום ששלחו לו ובנדון דידן מאן לימא לן דשלחו אחריו עכ"פ הוא אמר שאם נתחייב שלא על פי הודאתו כגון שחייבוהו בית דין על פי טענותיו או על פי עדים גם הוא מיקרי כמו ששלחו אחריו ואינו יכול לומר פרעתי וכותבין לו כמ"ש דבריו בס"ק כ"ג וכ"ד יע"ש ונדו"ז שהביא החכם הפוסק הנזכ' נראה שנתחייב על פי בית דין מדקאמר וכתבו לו פס"ד שהוא חייב לו הסך הנז' ואח"ך נתפשרו ביניהם משמע שהחיוב הוא על פי הטענות או על פי עדים דאל"ך למאי צריכי לכתוב לו החיוב בפס"ד מאחר שהוא מודה ואמאי פשרו ביניהם מאחר שהוא מודה בהחוב אלא ודאי נתחייב על פי ב"ד ואליבא דכולהו אינו נאמן לומר פרעתי וגובה וטורף מהלקוחות ואף על פי שלא נכתב הפס"ד וי"ל מאחר דקי"ל הודאה בבי"ד ככתוב' בשטר דמי כנזכ' והפס"ד נמי דכוותה הוא כמו דפסק מר"ן ס"י אם יש בידו פס"ד אינו יכול לומר פרעתי ואפי' לא נכתב אינו יכול לומר פרעתי דומיא דההודאה ואפ' לומר דפס"ד דמשתעי ביה מר"ן הוא שא"ל מנה לי בידך וא"ל הן שלא נתחייב ע"פ בי"ד דיכול לומ' פרעתי ועל דא אומר מר"ן דאם הפס"ד ביד התוב' שהודה בפני בי"ד אינו יכול לומר פרעתי דאם לא נכתב בהאי גוונא יכול לומר פרעתי מאחר שנתחייב על פי הודאתו ולא שלחו אחריו ויש הוכחה קצת לדבר זה מן הסמיכות דסמך מר"ן ז"ל דין זה דפס"ד למנה בידך ואמ"ל הן דמשמע דעליה קאי וכוונתו לומר הא דנאמן לומר פרעתי היכא דלא נקט שטרא דפס"ד בידיה וכן מתפרשים דברי הס"מע בסי' ע"ט דלא איירי אלא לענין לכתוב לו שטר הודאה או הפס"ד יע"ש וראיתי להרש"ך שהרגיש בדקדו' זה והניחו בקו' ומ"ש לענ"ד כתבתי. ואית לה פרוקא ואפשר דלא ניחא ליה להש"ך בהאי פרוקא משום דאם הודה עפ"ע לשון הפס"ד הוא כבד ולא תיק' עוד מדברי מר"ן בסי' ע' ס"ו וז"ל ומ"ש דה"ה אם תבע את חבירו על פה ונתחייב לו בדין וכו' וכתבו לו מעב"ד וכו' דאמאי נקט וכתבו לו מעשה בי"ד מאחר דאי"לן אף ע"פ שלא נכתב כנכתב דמי ושם קאמר דנתחייב לו בדין ואינו על פי הודאתו ואינו יכול לומר פרעתי ואמאי נקט וכתבו לו דהתם צריכה הכתיב' לאחר זמן כמו שדקדק מר"ן בלשו' הזהב ולא היה בידו לפורעו וכן משמע מדברי הס"מע יע"ש

ואין לדחות ולומר דשאני הנדו"ד דכתבו הפס"ד וקרעוהו מגרע גרע ממה שלא נכתב כלל. ואמרינן מאחר שנכתב ונקרע אינו טורף מלקוחות