גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קסו

הפוסק הנז' ולא הזכיר בלשונו דבר זה מקנין הקרקע: הנז' וחסורי מחסרא והכי קתני שהקרקע הנז' הוא לקוח ביד מהר"ש הנז' בפרעון חוב המזונות הנז' שזכה בו מהר"ש הנז' בכתו"מ מאת הרמ"ך נ"ע ועכשיו רצו יורשי הר' הנז' לטרוף הקרקע הנז' מיד הר"ש הנז' וכך העלה להלכה הח' הפוסק הנז' ולא כן אנכי עמדי. ואני בעוניי אומר ששטר המזונות הנז' הוא המוקדם לשטר הר"י הנז' וזכה מהר"ש הנז' בהקרן הנז' והראיות שהביא מהמבי"ט וחכמי המערב ז"ל אין בהם כדי שביעה לטרו' הקרקע מיד הלקוחות בראיות רעועות דאין להם על מה שיסמוכו ותחי' אני מביא ראיה לעיק' הדין שהשט' של הר"י הנז' מקרי מוקדם ואח"ך אני מביא ראיות לסתור ראיותיו

וזה החלי בס"ד איתא בדברי רבינו הרמב"ם בפרק כ"ג מהלכות מלוה הי"ב וז"ל מי שבלה שטר חובו וכו' מעמיד עליו עדים ובה לבי"ד והם עושים לו קיום אבל עידי השטר עצמן אין כותבין לו שטר אח' וכו' אבל באים לבי"ד והם עושים לו קיום כיצד מקיימין כותבין שטר אחר ואם כתבו והוזקקנו לעדותם של עדים ונמצא' מכוונת גובין בשטר זה שכתבו לו וכו' וא"ל צריך להביא ראיה על עדים הראשונים עד שתתקיים עדותן ע"כ ופסקה מרן בקצר סימן מ"א כלשון רבי' בלתי תוס"ומ יע"ש וכתב הסמ"ע סימן ק"ח ד"ה והוזקקנו לעדות' וכו' פי' בין שהעידו העדי' עצמם על חתימת' בין שהעידו אחרים עליהם וכו' ובס"ק ט' וז"ל ודייקו בלשונם שלא כתבו עד שתתקיים חתימה אלא שתתקיים עדותם ר"ל עד שתתקיים כל העדות הכתובה בשטר אע"פ שהעדים הראשונים באו ואמרו שחתמו על זה השטר והיה כתוב בו כ"וך וכו' שאני היכא שכבר בלה השטר לפנינו והיא כעדות חדשה שבאו להעיד לפני ב"ד בע"פ שצריך ב"ד לחקור לכל אחד ואחד ומ"ה כתב המ"ח כל שלא נכתב בקיום שחקרו ועמדו על דבריהם הרי הקיום כאלו אינו עד שיביא ראיה מהעדים הראשוני' ותתקיים עדותן שכן היה מעשה ואז מועיל הקיום לגבו' בו ממשעבדי ושלא יוכל לומר פרעתי וכ"ש אם היה הקיום נעשה ע"י עדים אחרים שאף שאמרו שמכירין החתימות וגם ראו מה שכתוב בשטר מ"מ צריכין ד"וח ע"כ מה שכתוב בו כיון שאין השטר לפנינו ע"כ יע"ש

הנה הסמ"ע שלא פי' דבריו על מה שכתב מ"מ צריכין דר"וח ע"כ מה שכתוב בו וכו' אם קאי אעידי הקיום או אעידי השטר הראשוני' והסברא נראית וכך הוא האמת דקאי אעידי השטר הראשונים דלא גרעי אם נתקיים השטר ע"פ עדים הראשונים דאמרי' כל שלא נכתב בשטר שחקרו ועמדו על דבריהם הרי הקיום כאילו אינו מאם נתקיי' ע"פ עדים אחרי' ואתייא במכ"ש וכן משמע מלשון הסמ"ע דכתב וכ"ש אם הקיו' נעשה ע"פ עדים וכו' משמע דהקיום שנעשה ע"פ עדים אחרים מגרע גרע מהקיום הנעשה ע"פ עדים הראשוני' וכוונתו לומר אם עידי השטר גופייהו שקיימו השטר ואומרי' שכ"וך כתוב בתוכו ואעפ"כ צריכין בי"ד לכתוב בקיום והוזקקנו וכו' מכ"ש אם נתקיים השט' ע"פ עדים אחרים דצריכי ב"ד לכתוב והוזקקנו דזיל בתר טעמא מאחר דהשטר הראשון כבר חלף הלך לו ומקרי עדות חדשה ואתייא במכ"ש אם נתקיים ע"פ עדים אחריני וכן משמע מדברי ה"המ בפ' הנז' וז"ל ופי' כך מי שנמחק וכו' ואח"ך בא לב"ד עם העדים שראוהו. עתה או עם השטר אם עדין רשומו ניכר והן עושין לו קיום וכו' ובכל זמן אין אנו צריכין לעידי השטר כלל ולפיכך אם כתבו הב"ד שעידי השטר באו לפניהם וחקרנום ונמצאת עדותם מכוונת גובה וכו' הרי מפור' מדברי הרב המגיד דהקיום שנעשה ע"י עדים אחרים לא מקרי קיום לגבות בו ממשעבדי עד שיבואו עדים לפני ב"ד ויכתבו בשטר הקיום חקרנו עדותם ונמצאת מכוונת ולא מהני חקירת עידי הקיום ועוד דאם נפרש בדברי הסמ"ע דקאמר מ"מ צריכין ד"וח ע"כ מאי שכתוב וכו' וצריכין בי"ד לכתוב כך בקיום ואם לא כתבו כך צריכין להביא ראיה וכו' תקשה והא ב"ד טועין לא חיישינן ואמרי' ודאי בי"ד חק"וד דבדבר זה סתר ה"המ דברי הראב"ד שפי' והוזקקו לעדותם וכו' קאי לעידי הקיום ודחה דבריו דלבי"ד טועין לא חיישינן ומסתמא אמרינן דח"וד משא"כ לסברתם דאית להו דמאי דקאמ' במתני' והוזקקנו לעדותם קאי אעידי השטר לא אמרי' לב"ד טועין לא חיישינן דזה מקרי עדות אחרת מאחר דהשטר בלה ואבד מיקרי עדות חדשה וצריך ד"וח כמ"ש הסמ"ע ועדי הקיום מעידים על השטר שהוא מקויים ואינו מזוייף ובהצטרף שניהם גובה בו ממשעבדי ואינו. יכול לומר פרעתי וכן מצאתי און לי דבריו מפורשים. בפרישה ודרישה והובאו בספר בית אברהם בסי' הנז' ר"ל שהוזקקנו לעדות עדים ראשונים החתומים בשטר ולעדות אחרונים המכירים החתימות של הראשונים ונמצאו מכוונים אז השטר מקויים וגובה ממשעבדי ואם לא כתבו כן וכו' הרי מפורש יוצא בדבריו דמאי דכתב כאן צריכין ד"וח על כל מה שכתו' בשטר לא קאי אעידי הקיום אלא אעידי השטר:

ואחרי כותבי חפשתי בספרי האחרונים וראיתי לה' א"ות בספרו שנראה מדבריו שהבין בדברי הסמ"ע דכתב דבעי ד"וח על כל מה שכתוב בשט' דקאי אעידי הקיו' וז"ל ואם אין עידי שטר מעידי' רק עדים אחרים על כת"י העדים דכתב הסמ"ע דבעי ד"וח לעד"נ כי דעת התוס' ורשב"ם והרמב"ם בנמחק לא סמכינן על עדים אחרים המקיימים חתי' אם לא שבאים העדים בעצמם ומעידים על גוף ההלואה דכך היא הלואה רק לא ידעו אי השטר נמחק וכו' יע"ש נר' דהבין בדברי הסמ"ע הפך ידיעתי' והעמיד הוא להלכה דאם נתקיים השטר ע"י העדים הראשונים אינם צריכין ד"וח דעל המנה היו מעידין כמ"ש הרמב"ם ומוכרח שיבררו דבריהם שכ"וך היה המעשה כולו והיינו ד"וח ואם עדים אחרים מעידין על הקיום לא מהני אם לא שבאים העדים בעצמם ומעידין על גוף ההלואה וכן הוא דעת הט"ז ז"ל נמצא לכל הדעות לא מקרי שטר הב' קיומו של ראשון ועומד במקומו לגבו' בו ממשעבדי ואינו יכול לומר פרעתי עד שיכתבו הב"ד והוזקקנו לעדותם של עידי השט' הראשון שיעידו על גוף ההלואה ואם לא כתבו כן הו"ל כשטר שאינו מקויים עד שיבואו עידי השטר ויעידו ואפי' לפי דעת הר' או"ת שהבין דברי הסמ"ע דקאי אעידי הקיום מ"מ גם אגבייהו מצריכי' לכתוב בשטר והוזקקנו לעדותם וגם יזכיר בו' מעניינא דשט' הראשון דזהו קיומו כדמשמ' מלשון ה"המ וז"ל והן עושין לו קיומו שמזכירין הדברים שהיו בשטר עם הזכרת עדיו יע"ש ומה גם לעניותינו דדעת הסמ"ע