גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קסד

אמר פרעתיך בשטר ראשון נאמן דאם לא כן יגבה ויחזור ויגבה ומה הועילו חז"ל בתקנת'

וכן מצאתי ראיתי כתוב להרב בעל או"ת ז"ל בס"ק כ"ח בסי' הנז' וז"ל ודברי הס"מע סתומים קצת דודאי מהני על גוף השד' שנתן במתנה או במכירה וכו' וכן בהלוואה נותנים לו ההעתק' דודאי אם טוען פרעתי והחזרתי לו גוף השטר נאמן דאל"ך יגבה ויחזור ויגבה. רק אם טוען להד"מ אינו נאמן דהרי העתקה לפניך יע"ש

א"כ יוצא לנ"ד דאפילו מפורש בשטר שני שעדיין השטר הראשון קיים אינו יכול לגבות בשטר שני עד שיוציא שטר הראשון ויכול לטעון עליו פרעתיך בשטר הראשון או מחלת לי ואינו יכול לומר שטרא דידך בידי מאי בעי משום שאינו חושש להניחו בידו כיון שאינו שטר גמור בפ"ע כמ"ש מר"ן בסי' ס"ט ס"ב על כת"י וז"ל אבל אם טען פרעתי נאמן בשבועה ואינו יכול לומר שטרא דידך בידי מאי בעי יע"ש

אלא דעדיין יד הדוחה נטויה לדחות ולומר דשאני נדון דידן דהלוה כתב לעצמו דרשאי אדם לחבול בעצמו ואע"פ דאיכא חששא דשמא יגבה ויחזור לית לן בה והשטר קיים ולא אמרו חז"ל אין כותבין היינו בלי ידיעת הלוה כמ"ש הש"ך בסי' הנז' ס"ק י"א יע"ש

ועוד סייעתא לדברינו אלה מדברי רבינו הטור סי' ר"מ ופסקו מר"ן בקצר בסי' הנז' וז"ל ש"ש היוצאים על שדה אחת בשם קונה אחד ואין זמנם שוה אם הראשון מכר וכו' לא בטל השני את הראשון וכו' ועוד כתב בס"ב היו ש"ש במכר אם הוסיפו בשני כלום הרי הראשון קיים וכו' וכתב הס"מע סק"ז בשם רבינו הטור דגובה התוס' מזמן השני והעיקר מזמן הראשון ע"כ יע"ש

וקשה מאי שנא הכא משטר הטפסה ושטר העתקה ואדרכתא דאמרינן דלא יגבה בשני עד שיוציא הראשון והשני יחידי פסול ולא יגבה בו דחיי' שמא יגבה ויחזור וכו' גם הכא במכר איכא חששא דשמא יגבה וכו' והול"ל שטר שני פסול ומאי קאמר דלא בטל השני את הראשון דמשמע דכחו עדיף והוה אמרינן דיבטל השני את הראשון קמ"לן דלא

וליכא למימר דאינו מפורש בו אחריות דאנן קי"לן דאחריות ט"ס גם במכר כמו בהלואה וכן לא אמרי' דפירש בו דאין עליו אחריות דהא קאמ' דיגבה העיקר מזמן הראשון והתוס' מזמן השני. אלא מוכרח אתה לומר דלחלק יצתה והכא שאני דברשות הלוה והמוכר כתבי' ולא חיישינן דשמא יגבה ויחזור דרשאי אדם לחבול בעצמו ואע"פ דאיכא חששא דשמא יעשה הלוקח קנונייא עם הנגזל כמ"ש הס"מע והש"ך בשם הש"ס והרמב"ם יע"ש בסי' מ"א ס"ק י"ד בס"מע ובש"ך סק"י ד"ה לית לן בה

אלא שהיה לבי נוקפי בתירוץ זה דאע"פ דאית לן רשאי אדם לחבול בעצמו מ"מ אינו רשאי לחבול באחרים ועדין איכא חששא דלקוחות וטורף שלא כדין כנז' שיעשה קנונייא עם הנגזל וכל זה היה נראה לי מסברא

והשקפתי השקפ' לטובה וראיתי להרב מש"למ ז"ל פכ"ג דלוה ומלוה והביא דבריו הרב מ"א ז"ל וז"ל כתב הר"יבש ז"ל דאף דנימא בהטפסא נמי צריך שיאמרו בפי' בלא אחריות אם היה ברצון המתחייב כותבין והקשה עליו הרב מש"למ ולדבריו הא דאמרינן דאין כותבין וחוזרין וכותבין הוא שלא מדעת המתחיי' אבל מדעתו כותבין וחוזרין ואף דאיכא פסידא דלקוחות דטריף והדר טריף ודין זה פלא הוא בעיני שיהיה בידו להזיק ללקוחות והרי גבי נאמנות אצל לקוחות כמה דיות משתפכות אי מהני וצ"ע עכ"ל

והרב בי"א ז"ל תירץ וז"ל ונ"ל דודאי בשטר מכר אין כותבין וחוזרין וכותבין אפילו מדעת המתחייב משום דמטי פסידא ללקו' וכו' אבל בנדון דידן דהר"בש דאין שני שטרות ביד אחד אלא ההטפסא היא ביד ראובן והשטר העיקרי הוא ביד שמעון לא הוי בריא הזיקא יע"ש דבריו באורך הרי מפורש יוצא דחיי' לפסיד' דלקוחות ואם כן נחזור לקושיתו הראשונה בשני שטרות על המכר

ואשר אני אחזה לי לתרץ קושיא זו הוא באשר יש לי לחלק ולומר דלא אמרו חז"ל דאין כותבין וחוזרין וכותבין כמ"ש בשטר הטפסא וכו' וכן בשטר מכירה דאית לן דאין כותבין שני שטרות על שדה אחת כמ"ש הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה פכ"ג ואם כתבו השטר השני פסול ואין גובין בו היינו במקום דידיע לעדי' שכבר נכתב על הלואה זו או על שדה זו שטר א' ורצה להוסיף עוד שטר אחר כמו הכא בהטפסא או באדרכתא וכן בשטר מכר אם בא הלוקח לכתוב לו שטר דאית לן אין כותבין ללוקח בלא מוכר וחיישינן שמא כתב וחוזר לכתוב מאחר דראינו מוחזק בשדה ורוצה לכתוב השטר. ולכך קנסינן להו דאם עברו על דברי חז"ל וכתבו שטר אחר פסול ואין גובין בו עד שיוציא השטר הראשון ואפילו כתבו בידיעת הלוה או המוכר מאחר דידעי דכבר נכת' שט"א אין כותבין עוד ואפי' אם יאמרו דנאבד לא שמעינן להו דחיישינן שמא יגבה בו וכו' אבל במקום דלא ידעי העדים כמו הכא בלוקח אחד שהוציא שני שטרות דפסק מר"ן בסי' ר"ם דהרי אית לן דכותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו והלך המוכר לשני כתי עדים וכל כת כתבו לו שטר מכירה דאלו לא ידעי באלו כותבין דאם לא כן לעולם אין כותבין שטר מכירה דחי' שמא כתב כבר עד שיוציא כרוז ויכריזו אם כתב שום שטר על מכירה זו או על הלואה זו וזה דבר תימא הוא

וכן מצינו דפסק מר"ן בה' גבית מלוה וז"ל ראובן שהוציא על שמעון שני שטרות בסכום אחד וכזמן אחד גובה שניהם ולא אמרינן על מלוה א' נעשו שניהם. אלא דיש חילוק בין שטר מכר לשטר הלואה דבשטרי הלואה אפילו כת אחת כתבו שניהם גובין בהם דאמרי' מלוה אחרת היא ולא ידעי העדים אבל בשטר מכירה דוקא בשתי כתי עדים

א"נ אפילו כת אחת במכירה נמי דליכא היכירא דיכול לומר דחזרתי ולקחתיה ממנו ועכשיו אני חוזר ומוכרה לו אבל היכא דידעי לא כתבינן אפילו ברשות לוה

תדע דהא בש"ס פ' גט פשוט דף קס"ח ע"ב איתא וז"ל הנהו ערבאי דהוו קא אנסי ארעתא דאינשי אתו מרוותייהו לקמיה דאביי אמרו ליה ליחזי מר שטרי ולכתוב לן מר שטרא אחרינא עליה דאי מיתניס חד נקטינן חד בידן אמ"ל מה אעביד לכו דאמר רב ספרא אין כותבין שני שטרות ע"ש אחת יע"ש הרי מוכח