גושפנקא דמלכא (רמב"ם) טז

וכו' ומוקמי' לה בהכי מכח יתורא דמתניתין הנז"ל וכן. משמע מדברי רש"י כמ"ש דוק ותשכח: ומ"ש רש"י וא"ת וכו' לאו קושייא היא אלא גמר דברי' בעלמא. והתוס' כתבו למ"ל למתניתין והא תנא ליה לעיל וכו' ודבריהם צריכים אצלי תלמוד דאמאי קאמר אביי דשכח למה הצניע דהול"ל הב"ע בהצניע והוציא סתם ולא כמו שעלה בדעתו דהצניע והוציא לזריעה. ואם דעתם לפרש בדברי המקשה דלא כפירש"י ולעולם דהמקשה הבין דהוציא סתם קתני מתני' ואעפ"ך מקשה לישמועינן דהוציא לזריעה ואע"ג דלא אחשביה מעיקרא חייב בכל שהוא והוא חידוש טפי ממצניע מעיקרא אדעתא דזריעה וכו' וחידש לו אביי דמתניתין אשמועינן חידוש טפי מהנך דהב"ע בשכח למאי הצניע ואעפ"ך חייב מ"מ נלמוד מינה דהכא בשכח ולעיל בלא שכח וגם דוחק הוא לומר דחידוש הוא בהוציא לזריעה טפי ממצניע

ולפום ריהטא נ"ל לפרש דברי התוספות דקושייתם היא אאוכל אדם דאינו חייב עליו אלא כשיעורו למ"ל למתני . אי ללמוד מינה דאפילו עשיר ואין שיעורו בכך אפי"ה חייב אחר שרוב העולם בכך. הא תני לה לעיל כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו חייב. ומדקאמר דחייב סתם משמע אפילו עשיר כדמשמע התם מפירש"י והתוס' ע"ש. אלא דמדברי המפרשים משמע דקושייתם קאי ארישא. ועוד דוחק לומר דקשייא אסיפא דוכל אדם וכו' דאחר דרישא אצטריך תנא וכל אדם אגב רישא כמו שמיישבין לפירש"י

וראיתי בספר הרב המאירי בחי' למס' שבת שפי' הא דחזר ותני לה ולא הספיק במתניתין דלעיל דמהתם לא שמעינן אלא דבר שהוא גרוע מצד פחיתותו אין אדם אחר מתחייב בו אפילו כשיעורו או טפי אבל המצניעו מתחייב עליו או כגרוגרת או לפחות כזית ומהכא שמעינן אפילו בכ"ש ע"ש. ולדבריו קשה מאי מקשה הש"ס לקמן פשיטא ומשני לאפוקי מגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית. והא ממתניתין דלעיל ילפינן כזית ומהכא ילפינן אפי' בכ"ש ואם דברי הרב המאירי אחר האמת של הש"ס אבל המתניתין אינו בכזית הדרא קושייא לדוכתה

ה"ד המוציא עצים וכו' משנה בפרק רבי עקיבא (דפ"ט ב') המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה. תבלין כדי לתבל ביצה קלה ומצטרפין זע"ז וכו' ופרכי' בגמרא תנינא חדא זמנא קנה כדי לעשות וכו' ומשני מ"ד וכו' ועל הא דתני במתני' תבלין כדי לתבל ביצה. קלה פרכי' ורמינהי וכו' אסורין ומצטרפין זע"ז. ומשני אמר חזקיה במיני מתיקה שנו ע"ש הסוגייא עם רש"י ותוס'. וקשייא לי אמתניתין דקתני המוציא עצים וכו' ומצטרפין זה עם זה והא תנינא לעיל אוכלין כגרוגרת ומצטרפין זע"ז וי"ל דלא דמי תבלין לאוכל והו"א לחלק ביניהם. דשאני אוכלין דחשיבותם מחמת עצמם אבל תבלין דאינם עשויים אלא לתבל בהן את האוכל אימא לא אי נמי דוקא אוכלין שהן בעין מצטרפין אבל הכא דמעורבין בתבשיל הוא דאינן מצטרפין. ולפי זה אתי שפיר מה שראיתי בס' שבת של מי שהקשה משם הרמב"ן ז"ל דמאי מקשה הוצאה מערלה. מה להוצאה שכן מצינו דבאוכלין מצטרפין גם התבלין מצטרפין אבל בערלה דבאוכלין אינם מצטרפין גם התבלין אינן מצטרפין עכ"ל. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דשאני אוכלין דהן בעין ולכך מצטרפין אבל תבלין המעורבין דומיא דערלה אינן מצטרפין כי אם במיני מתיקה

ועל הא דקאמר בגמרא מ"ד וכו' אפילו כל שהוא קמ"ל דלא משום דככא דאיקלידא שכיחא ולא שכיחא דאיכא דעביד לה דפרזילא אבל לבשול שכיחא וקיימ"ל שכיחא ולא שכיחא אזלינן בתר דשכיחא ואפילו לקולא ומתני' דלעיל באגב נקטיה דקא' לעשות קולמוס נקט ואם היה עב וכו'

ועל מה דמשני חזקיה במיני מתיקה שנו וכו' כוונתו היא לומר דמיירי בטעמם שוים ולכך מצטרפין ומיני מתיקה לאו דוקא אלא משום דמיני מתיקה מן הסתם טעמם שוה והוא הדין אם טעמם כולם לחזק דמצטרפין וההכרח הוא משום דל"ג במתניתין ושם אחד אלא ג' מינים ומשמעו שנים וג' שמות ואם כן תקשי אמאי אשמועינן ב' וג' מעין אחד מצטרפין הוה ליה לאשמועינן ג' מינין וג' שמות ומכ"ש מין א' דמצטרפין ולכך הוצרך לומר דסיפא דקאמר בה ג' מינין מצטרפין דטעמם שוה ורישא דמין אחד אפילו אין טעמם שוה מאחר דמין אחד הוא. א"נ דקשייא ליה וכי בשביל דיש להם שם א' ולא שוו במינן ובטעמן מצטרפין וכמ"ש התוס' ולעולם גריס שם אחד:

והתוס' בד"ה ב' וג' שמות וכו' ר"ש אומר וכו' משמע דל"ג במילתיה דת"ק ושם א' ולכך לא הוקשה להו אלא לר"ש מאי קמ"לן דאין מצטרפי' אחר דהם ב' מינים ולא שוו בטעמא ולא הול"ל אלא בן שמות ומין א' ומ"ש כגון אהלה דוגמא בעלמא שאינה מיני תבלין כדמשמע בש"ס. אלא דקשייא ליה מי הכריחם להבין בדברי ר' שמעון דאמר ב' מינין ושם א' דלא שוו בטעמם עד שהוצרכו לפרש שם אחד הוא שם דאיסור בהפך מדברי רש"י. וראיתי בדבריהם במסכת ע"ז באופן אחר וז"ל ג' מינין ושם א' לרבי שמעון היכי משכחת לה ולכך הוצרכו לפרש שם א' הוא שם האיסור ולפר' התם ניחא אלא דיש לו לדקדק בדבריהם דאם היו גורסין בדברי ר"ש ג' מינין מאי קאמר הכא ושני מינין לר"ש משכחת לה כגון אהלה ומה הועילו אחר דגרסי בדברי ר"ש ג' מינין ויש לישב קושייא אחת בדרך אפשר דההכרח הוא מדברי הת"ק דלג' שם אחד כדפירש ולכך הוצרך חזקיה לומר דבטעמם שוים איירי אבל לר"ש דגרסי בדבריו שם א' אפילו לא שוו בטעמם והרי חזקיה לא פי' כן אלא בדברי ת"ק ולא בדברי ר"ש ולכך הוצרכו לפרש שם א' הוא שם האיסור ואחר דאיסורן שוה חידוש קמ"לן ר"ש דאינן מצטרפין אע"פ דאין טעמם שוה ומ"ש בסוף דבריהם ותרומה של דמאי וכו' ר"ל תרומת מעשר של דמאי דתרומה גדולה לא נחשדו עליה עם הארץ וכ"כ התי"ט. ומה שתירצו וי"ל וכו' שכלם שם א' ר"ל ועוד מין א' אלא שאיסורן אינו שוה דאם לא כן תקשי קושייתם לעיל

עוד כתבו התוס' ד"ה למנין וכו' דלא פליגי אלא בב' מינין וכו' ור"ל ולא שוו בטעמא שם באותו דבור מצטרפין הן למלקות וכו' ופטור דקאמר כשבללן. ומ"ש. בסוף. דבריהם דר"ת מפרש דאסורה ומצטרפת להצטרף וכו' כדעת רש"י ז"ל ועיין דבריהם במס' ע"ז שהביאו דברי רש"י דפירש כי הכא והקשו עליו והוצרכו לפרש כהאי פי' אחרינא א"נ והביאו בשם רשב"ם והכא