גושפנקא דמלכא (רמב"ם) טו

הלכות שבת

פרק ח' ה"ד וכן הזומר וצריך לעצים חייב משום קוצר וכתב הכי איתא בפ' כלל גדול (ד' ע"ג ב') וכתבו התוס' שם בד"ה זומר ובפ' זה בורר ד' כ"ו ד"ה לעקל וכו' וי"ל דעביד ליה באותו ענין וכו' וי"ל דבתחילה מאי סברו דקוצר הוא ומשביח ולכך הוקשה להם מה בכך וכו' ואפשר לומר דעלה בדעתם מדהוצרכו לעקל בית הבד דהיינו שצריך לקצור לעצים וקוצר בשביעית ליכא איסורא ולא השיבוהו בפשיטות דעביד בענין דאינו משביח נראה דליכא איסורא אפילו אם קוצר כדרכו ולכך הוקשה להם ומה בכך הזומר וצריך לעצים חייב שנים ותירץ וי"ל דעביד ליה בענין דקשה ליה ותי' אלא דקשייא לי דא"כ הדרא קושייא לדוכתה אמאי הוצרכו לומר לו לעקל וכו' יאמרו לו דעביד ליה וכו' ואפשר לומר דאם יאמרו לו דעביד ליה וכו' לבד ולא יאמרו לעקל וכו' יאמר להם למה הוא מטריח עצמו בחנם לכך אמרו לו לעקל בית הבד דעצים אלו עשויין לכך ולא להסקה ומ"ש התוס' וי"ל דעביד ליה וכו' דודאי קשה ליה וכו' יש לעיין דאמאי קאמרו בענין דקשה ליה וכו' לא הול"ל אלא בענין דאינו משביח וכו' ומשום דהוה קשייא להו והא משביח יתרץ לו דעביד בענין דאינו משביח וכו' וי"ל דאינו משביח ודאי אלא אם יעשה לו בענין שהוא קשה ליה כדאמר התם בש"ס ג' טפחים מעלים ליה מעם הארץ ובודאי קשה ליה מכאן ואילך לא מעלי ולא מקשה קשה ליה וכו'. דהיינו מספ"קל משום דזמנין קשה וזמנין מעלי עי"ש. ולכך עבדינן מידי דודאי קשה דפשיטא לן ביה דלא ישביח בזמור זה משום דספיקא דאוריית' לחומרא ולכך קאמרי דעביד ליה בענין דקשה ליה אבל בענין אחר ספק שמא ישביח ועביד איסורא וחייב משום נוטע: ומה שאמר דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכו' נראה דכוונתם לומר דאפי' עביד בענין דקשה ליה אפי' הכי חייב דאיתעביד מחשבתו דנתכוון לחתוך וחתך ולכך חייב אפילו על הנטיעה. ולא ידעתי מאי קאמרי דאיתעביד מחשבתיה לגבי הנטיעה דאינו אלא לגבי הקצירה. וראיתי למהרש"ל ז"ל שכתב וז"ל אע"ג דקשה ליה שיתקלקל מ"מ מעט צומח והוי כנוטע וכו' עיין שם. ולא יכולתי להולמם דלא עבד בענין דקשה ליה משמעותיה דמגרע גרע ליה יותר מקודם קצירה ואיך מחייבין ליה אם צומח מעט מ"מ אותו צמיחה אינה מחמת הקצירה שקצר. ועוד מי דחקם לפרש כן והו"ל למימר דשאני גבי שבת דעביד בענין דמשביח כמו שנראה מדבריהם ז"ל וז"ל אע"ג דהכא אמר חייב משום נוטע מיירי בכהאי גוונא שאין האילן מותקן בכך וכו' ע"ש. מוכח מדבריהם דהתם דחייב משום נוטע דעביד ליה בענין דמתקין ליה וצומח ביותר מקודם קצירה. ואמאי הוצרכו לדחות עצמם בכך וכן מוכח מדברי רש"י ז"ל שם וז"ל זמר להצמיח גפן וכו' יעו"ש. ואחרי כותבי ראיתי למהרש"א שהרגיש בדבריהם אלו ולזה פנה דרך לעצמו בדברי התוס' ודברים נאותין למי שאמרן יעו"ש

ומשום מילתא דאתיא באגב חביבא לי ראיתי לעמוד בעיקרא דסוגייא דפרק זה בורר על מ"ש רש"י בד"ה אגיסטון וכו' אי נמי משום ארנונא שכרו בע"הב וכו' ר"ל בעל הבית ישראל שכרו לכהן משום ארנונא לחרוש לו כדי ליתן מס מן התבואה ולדברים אלה אין צריך לומר דכהן הוא וכונתו לומר אגיסטון ישראל. אבל קשה לפי' דקאמר א"נ וכו' אמאי קאמרי שכרו בע"הב יאמרו לו דחריש משום ארנונא דמותר אפי' לדידיה. ועוד לפיכך דקאמר משום ארנונא שכרו וכו' א"כ הי"ל להשיבו דקא חריט משום ארנונא. דאלולי דבריו יכולני לומר דבאותו זמן לא היו גובין ארנונא מן הפירות. ולכך השיבוהו אגיסטון לעכ"ום. אלא לפי' רש"י דפירש אגיסטון לישראל בשביל ארנונא הי"ל להשיבו משום ארנונא הוא חורש ואמאי אמרי ליה אגיסטון וכו'. ולקושייא קמייתא אפשר לומר דשגירת לשון הוא מאחר דבתי' הא' צריך לומר שכיר הוא לכך גם בפירוש שני נקט שכיר וה"ה דהוה מצי למימר לעצמו חורש משום ארנונא. וכן ראיתי למהרש"א דפי' כך. ויש מי שפירש משום דבש"ס קאמר אגיסטון והוא שכיר לכך נקט שכרו בע"הב וכו'

ולקושייא ב' אפשר לומר הטעם דלא השיבוהו דחורש משום ארנונא. משום דריש לקיש היה מכיר בו שהוא כהן וחורש ולא ראה שום ישראל חורש שם ואי משום ארנונא אמאי כל ישראל אינם חורשים דארנונא רמי אכלהו ישראל ואמאי אינם חורשים ולא אחד בהם ולכך השיבוהו שכיר לאחריני ואינו נפסל בכך. ובזה יתורץ גם קושייא קמייתא

והתוס' ד"ה אגיסטון וכו' כתבו וז"ל וא"ת וכו' אין עודרין עם העכ"ום בשביעית וכו'. ואפשר דיש לחלוק דמאי דקאמרי' אין עודרין וכו' היינו בחנם והכא אגיסטון וכו' ואחרי כותבי ראיתי דבריהם שם דלא ניחא להו לחלק בהכי ופירוש אגיסטון בקרקע שמקבל מן המלך לפרוע כו"כ תבואה בשנה וכו' ע"ש. ונראה לי להשוות דבריהם דהתם עם דבריהם דהכא דלא פי' כדפי' הכא שכרו בע"הב וכו' ואפ' לומ' דמשום ארנונ' שכר בע"הב קאי אשדה דהיינו אותו שדה שחורש בו הבעל הבית שכרו מן המלך לתת לו כו"כ בכל שנה והיינו ארנונא. והוא התירוץ שתירצו שם בשם ר"ת ולפי זה נפלו ולא יקומו עוד הקושיות שהקשינו לעיל. ויותר נאה לי ויאה הפירוש הזה

פרק י"ח ה"א המוציא דבר מרה"י לר"הר וכו' משנה ריש פרק עשירי דשבת המצניע לזרע וכו'. ובגמ' פריך למ"ל למתני המצניע ליתני המוציא וכו' חייב בכ"ש. ומשני אמר אביי הב"ע כגון שהצניעו ושכח למאי הצניעו והשתא קא מפיק סתמא מ"ד וכו'. נראה דפי' הסוגייא כך הוא שהמקשה הבין דממתניתין משמע דתרתי בעינן מצניע. לזרע ומוציא אדעתא דמזריע. ולכך הקשה לו למ"ל מצניע בלא הצנעה אם הוציא לזרע חייב דהא אחשביה ומה שהכריחו להבין במתניתין דהוציא אדעתא דזריעה ולא בהצניעו והוציאו סתם משום דקשייא ליה דאי הכי מאי קמ"לן והתני לה לעיל כל שאינו כשר ואין מצניעין וכו' ואמאי חזר ותני לה הכא. אלא על כרחך צ"ל דמתניתין מלתא אחריתי קמ"לן ולכך הוקשה לו ליתני המוציא לזרע ולדוגמא וכו' ותירץ אביי לעולם מתניתין במוציא. סתם וא"ת כבר תני לה לעיל כל שאינו כשר להצניע וכו' הב"ע דשכח למאי הצניעו והו"א בטולי בטל מחשבתיה