גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קנט

מתק"אלים דמ"מ הרי מחל לו בתשלום הסך הנז' ואינו יכול למחול משום בע"ח מאוחר דשעבודו הוא ולית ליה בנ"ח ממה לגבות חובו כמ"ש מר"ן ראובן נושה בשמעון ושמעון בלוי אין שמעון יכול למחול שט"ח שיש לו על לוי משום דנשתעבד לראובן עיין סי' פ"ו גם בנדון דידן הקרקע משועבד גם לבעל חוב מאוחר וכשמכרו לו בפחו' משיוויו נמצא שמח' לו בפחת ואין בידו למחול מאחר דלית ליה נכסי בנ"ח ואתיא במכ"ש מהתם שהרי התם מחל לו ברצונו הטוב ואמרינן מחי' אינה מחי' ומכ"ש הכא שמחל לו בטעות דלא עלה בדעתו ששוה יותר משומא ששמוהו השמאים בב"ד והוא סמך על שומתם ולא דקדק בזה ונמצאו טועים

ומטעם זה נראה לי פשוט דהמכר בטל ואין לבעל חוב הראשון אלא חובו בלבד וימכרו הקרקע הנז' פעם שנית ויגבה בעל חוב הראשון חובו ואחריו בעל חוב שני והנשאר ישאר לבעליו כמ"ש מר"ן בסי' ק"ט סעי' ה' וז"ל הא דאמרינן שאם טעו בית דין ופחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל היינו כשהורידו לבעל חוב בשומת בית דין וכו' יע"ש ונתן הס"מע טעם לשבח וז"ל. הטעם דדוקא כשנותנין למלוה בחובו דאז צריך לקבלו כמו ששמוהו לו שאין נותנים לו בפחות מכדי שיעור שומתו מ"ה פיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אבל כשהב"ד מוכרין השדה לאיניש דעלמא דאינו צריך ללוקחו בשו' בית דין וכי אין אונאה לקרקעות והיינו אם נתאנה הלוקח וקנאהו ביוקר אבל אם טעו בית דין ומכרוהו בזול מכרן בטל בשתות יע"ש

נמצא דאם נתאנה המוכר בשומת בית דין אפילו אינו בעל חוב אלא לוקח דעלמא המכר בטל בשתות מטעם דסמך על שומת בית דין שהם עומדין למכור הקרקע להגבות לבעל חוב חובו ודבר זה תלוי בידם להציל עשוק מיד עשקו ומוכרח עליו למכור כדי לפרוע לבעל חוב לאפוקי הלוקח דאין עליו חובה מבית דין לקנות קרקע זה ולכך אפי' קנהו בשומת בית דין ונתאנה המקח קיים דאין הונאה לקרקעות

ובנדו"ד שהגבו הקרקע לבעל חוב בשומת בית דין וטעו שניהם חוזרים בין המוכר בין הלוקח ובטל מכר בשתות ואע"פ דלבסוף נתרצה ומכר ברצונו הטוב מ"מ הוא סמך על שומת בית דין ומוכרח עליו בע"כ שימכור הקרקע הנז' לפרו' בעל חוב ואם לא ברצונו מוכרח ימכור בע"כ ואפילו נתרצה לבסוף המכר בטל מחמת שמכרו בשומת בית דין ונתאנה ומטעם זה גם אם נתאנה הלוקח המכר בטל בשתות משום דמוכרח עליו לקנות קרקע זה לגבות חובו דאין מוטל על הלוה למכור ולהזמין לו מעותיו אלא גובה ממה שנמצא תחת ידו בין מקר' בין מטלטלי ולא דמי להכרזה דלעיל דאמרינן דאף על פי שהבית דין הגבו הקרקע הנז' לבעל חוב בלא הכרזה אלא בשומא לבדה לא מקרי טעו בדבר משנה משום דלבסוף נתרצה ומכרו לו לבע"ח מרצונו דיש לחלק דשאני בלא הכרזה דאית לן דאפי' לא טעו ומכרוהו בשיוויו המכר בטל מאחר שטעו ומכרו שלא בהכרז' ולכך אמרי' לא הכריזו מאח' שנתרצה למכור כך בלא הכרזה אלא בשומת בי"ד ונמצאת השומא בטעות חוזר דהריצוי הוה ע"י השומא ודוק כנ"ל

נקיטינן מכל הני מילי מעליית' דכתי' דאם אמת היה הדבר דשומא הראשונה היה בטעו' כמו שבא בשאלה המכר בטל ושומ' הדרה ויחזור הקרקע וימכר שנית ויגבה בעל חוב הראשון חובו ואחריו בעל חוב שני ואם לא טעו בשומא אף על פי דאית לן שומא הדרה בין לבעל הקרקע גופיה בין לבעל: חובו כמו שהובא בספרי אחרונים וחד מנייהו ס' זכות אבות הכא בנדון דידן שאני מאחר שנתרצה לבסוף ומכר מרצונו הטוב ולא כתבו שטר אדרכת' ולא שטר אחלט' לא הדרה דמחלוקת אחרונים כנז' והמוציא מחבירו עליו הראיה וצור ישראל יצילנו משגיאו' ויראנו מתורתו נפלאו' אכי"ר

והנה בעתה אחר כמה שנים הודפס ספר ג"וא של הרמ"ץ וכתב בו כל השגותיו שהשיג על הרב בעל ספר זכות אבות והפיל כל הראיות שהביא מדברי חז"ל והמה הרי"בש והמביט ארצה בדברי הבלים דלית בהו ממש וחובה עלי רמיא להעמיד דבריו כדי שתהיה האמת נהדרת והבוחר יבחר ויבחין בין טוב ואמת לדברים דלית בהו ממשא

וזה החלי בס"ד וז"ל כתב בספר זכות אבות וז"ל בעל חוב מאוחר יכול להוציא קרקע ששמו אותה בית דין לבעל חוב מוקדם אם הוא שוה עתה יותר מהשומא דכיון דשומא הדרה עדיין יש זכות ללוה בקר' וכו' ובע"ח מאוחר עומד במקום הלוה ונותן לו דמיו ומסלקו וגובה חובו מהשבח שהוקר תדע שהרי אין צריך קנייה אחרת אלא סילוק בעלמא כמ"ש הש"ך שם סק"י בשם הנ' והר"ן וכו' ושו"מ ראיה ממה שכתב הרב בני חיי ז"ל ח"אה סי' ק"י בשם המבי"ט ח"ב סימן רי"ח וז"ל מי שסובר דהטב' אינה נכנסת תחת השיעבוד דבעל חוב כמו דש"בל והרב כתב עליו דזה טעות דהטבה היא כקרן ביד הלוה. וכמו קרקע שמודה הקונהו דיש לעבור חלק בו מה ששוה הבית יותר עכ"ד וה"ה בשומא הדרה. ועוד ראיה ממ"ש הרי"בש הובא בט"ז סימן צ"ט וז"ל אם כתוב בשטר כ"ז שיתבענו והמלוה חייב לאחרים מוציאין הם ממנו אם המלוה אינו רוצה לתובעו ול"ד למ"ש הט"ז בי"וד סי' קס"א בלוה שאין לו נכסים כי אם מה שלקחו ממנו ברבית קצוצה אף דיוצאה בדיינים מ"מ אם אין הלוה תובעו אין המלוה מוציא ממנו. דשאני התם כיון דברצונו נתנו בעינן שברצונו יטלנו. ועוד דטעמא דמפקינן מיניה הוא משום וחי אחיך עמך ובכ"הג לא מטי חיותא ללוה תדע שאין בית דין יורדין לנכסיו רק שכופין אותו לקיים המצוה. עד כאן לשון הרב זכות אבות

וזה מ"ש הרמ"ץ ע"ד וז"ל הנה ממ"ש מעיקרא תדע דא"צ קנייה אלא סילוק כמ"ש הש"ך משם הנ"י והר"ן וכו' הנה בזה מצינו חולקים דס"ל דצריך קנייה אחרת הלא המה הרמב"ן גם הריטב"א הכי ס"ל כמ"ש הש"ך מהא דכתיב גבי קטן וכו' והרב אות סק"ח הביא סבר' הרי"טבא דבעי קניין חדש וכתב עליו דמסתברא דבריו עד כאן

ולא ידעתי מה ראיה מביא מסברת החולקים הרמב"ן והרי"טבא וכו' דלית הלכתא כוותייהו והעיקר הוא דעת הרמב"ם ומר"ן דפסק כוותיה ונקטו בלשונם הזהב לשון מסלקי' למלוה וכו' דמשמע סילוק בעלמא ומחזירין לו שטר אחלטתא ולא בעי קנין אחר דאל"ך הול"ל רצה לפדותה מחזירין לו מעותיו כלשון הרא"ש ואמאי נקט בלשונו מסלקי ומינה דייק הר"ן והנ"י דלא בעי קנין אלא מחזיר לו השטר ודיי וכן הוא