גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קנז

אבל אם העכ"ום זכה בדינינו גם ישראל הבא מכחו עומ' במקומו ויאמר לו מה הפסדתיך כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תרומות ה"יד הלוקח טבלין ממורחין מן העכ"ום מעשרן והם שלו יע"ש. מאחר דהעכ"ום לאו בני מעשרות נינהו ופטורי' בדינינו גם ישראל הלוקח ממנו פטור דיימר ליה אנא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה מדינא קאתינא ומה הפסדתיך

וכן מצאתי להרב' סימן ק"ד סייעתא לדברינו זה שהביא בשם הרמב"ן ז"ל תשובה וז"ל גוי שהוציא כתב יד על ראובן ומנהג המלך הוא שכת' כשטר והשופט הגבהו ביתו של ראובן לגוי הנז' ומכר הגוי הנז' הבית הנז' ליהודה ואחר מכן באו שמעון ולוי והוציאו שטר בעדים שהבית הנז' ממושכ' בידם וזמן השטר מאוחר מזמן כתב יד והשיב שהדין עם יהודה ע"כ

הרי לפניך מפורש דלא זכה ליהודה אלא מטעם דכתב ידו קדום לזמן שטר שמעון ולוי ואע"פ שלא פי' בתשו' הרמתה מ"מ מכח לשון השאלה שהאריך בה וכתב וזמן השטר מאוחר לכתב ידו משם ראיה דהיא נתינת טעם דאם לא כן הו"ל למרן לקצר כמו שקצר בלשון התשובה ואם מר"ן הביא דברי הרמב"ן כצורתם וכצביונם משום הוכחה דהיא נתינת טעם ולפי דברי הרב אפילו אם השטר מוקדם זכה יהודה דיאמר לו מה הפסדתיך אלא האמת כדכתיב' דטעם מה הפסדתיך אינה מועלת כ"א במקום דזוכה הגוי בדיננו והכא זכה העכ"ום בדיננו לדעת הרמב"ן דאית ליה דאמרי' דינא דמ"ד בשטרות כמו שהביא מור"ם דבריו בסימן ס"ח יע"ש אבל לדעת הרמב"ם ז"ל וגם לדעת מר"ן שהולך בעקבו' משיחא ופסק כוותיה דלא אמרי' דינא דמ"ד אלא בדבר שיש לו הנאה ממנו אין לו זכיה ליהודה הלוקח הנז' דכתב יד אינו טורף ממשעבדי ואף על פי דמנהג המלך דכתב יד כשטר לא אמרינן ביה דינא דמלכותא דינא בדבר שהוא נגד תורתינו. ואם נראה כתוב בספ' הקדמונים דהבא מכח הגוי הרי הוא כמוהו אפי' למש"ל הסיב' היא דאית להו כמ"ד בכל נימוסי ומנהגי האומות ואנן קי"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דמר"ן פסק כוותיה ודוק

פרק כ"ב דין ט"ז ב"ד ששמו לבע"ח בין בנכסי לוה בין במשועבדין שביד הלוקח ולאחר זמן השיגה ידו של לוה או של נטרף או של יורשיהן והביאו לב"ח את מעותיו מסלקין אותו מאותה קרקע שהשומא חוזרת לעולם ע"כ. שאלה שאול שאל לי האיש ה"ה החכ' השלם הד"ומ כמוהר"י אלמליח נר"ו בענין דבר אחד ששלחו לו מהתם מעיר תיטוון להכא מח"ק זה לחוות דעתינו ולעמוד על קו הדין ולראות מה שורת הדין נותנת והענין הוא באשר ראובן נושה שט"ח בשמעון בסך מה ולא נמצא אצל שמעון בנחלתו כי אם חזקת קרקע אחד ותבעו ראובן לפרוע לו חובו בבית דין ועשו לו בית דין שומא לקרקע הנז' ונתרצה שמעון ואשתו ומכרו הקרקע הנז' לראובן בהחוב הנז' שנושה בו ואחר מכן עברו כמה ימים ונשתהא הדבר זמן רב בה יהודה והוציא שט"ח גם הוא על שמעון הנז' והשטר הנז' הוא מאוחר על שט"ח של ראובן ולא נמצאו בנח' לשמעון ממה לגבות יהודה הנז' חובו הנז' כי אם חזקת הקרקע הנז' שגבה ראובן הנז' בחובו והקרקע הנז' נתקיירה ושוה יותר משיעור החוב של ראובן ויש אומרים דאפילו מקודם לכן בשעת גביה היתה שוה ביותר מחוב ראובן ולקחה ראובן בפחות משוויה וטען יהודה ואמר מאחר דאית לן שומא הדרא משום ועשית הישר והטוב ואילו השיגה ידו של שמעון היה פורע לו דמי חובו ומסלקו מהקרקע גם אני בעל חוב עומד במקומו ומסלקו דהקרקע משועבד גם לי ואני נותן לראובן דמי חובו והיתר מה ששוה עוד אני נוטלו בחובי וראובן אומר לא כי דהשומא לא הדרא אלא לבעל הקרקע לא לבעל חוב ודין גרמא ששלחו לנו לראות מה שורת הדין נותנת יורינו המורה לצדקה. ושכמ"ה

תשובה דבר זה הוא נפתח בדברי רז"ל ראשונים ואחרונים ואחד מנייהו בספר זכות אבות רב אחד מרבני המערב ולקט בו כל הסברות לעניין פסקי הלכות וכתב ושרטט בו דיש כח ויכולת מספיק ביד בע"ח מאוחר לסלק בע"ח מוקדם מהקרק' שהגבו לו בית דין משום ועשית הישר והטוב כמו שיש כח בידי הבעלים דשעבודו הוא והביא ראייה מדברי הריב"ש ומהרימ"ט והמבי"ט ושמעתי באומרים לי שהרמ"ץ שדי נרגא בראיה שהביא מהמבי"ט דיכול לחלק דשאני נדון המבי"ט שמכרה בפחות משוויה ובזה קאמר המבי"ט דבע"ח מאוחר יכול לסלק לבע"ח מוקד' אבל בנדו"ד שמכרה בשוייה אינו יכול לסלקו

ולדעתי דעת הדיוט נר"לד דאין בדבריו ממש והחילו' שחילק אין בו כדי שביעה לחלו' על הגדולים שקטנם עבה ממתני' והראיה היא חזקה כראי מוצק דמה לי אם היתרון ישנו בעולם או אם יבוא אח"ך אם הוא באמת שומא הדרא אם כן ברשות בעלים נתייקר' והבע"ח הוא במקום בעלים ושעבודו הוא והרי הוא כבני חרי ביד בעלים ובעל חוב גובה חובו מהיתרון כמ"ש מרן בסי' ק"ג ס"ט ואם המלוה סתר ובנה ולא השביח אינו נוטל הוצאתו וכו' וכתב הב"י והביא דבריו הסמ"ע ס"ק ט"ו דמן הספק דיינינן כולה לנתבע וכו' פירש קולה לנתבע שהוא הלוה וחומרה לתובע שהוא המלוה נמצא דהקרקע הוא בחזק' הלוה וכשנתייקרה ברשות לוה נתייקרה והיתרו' על החוב של ראשון הרי הוא כנכסי בנ"ח ובע"ח מאוח' גובה חובו ממנו וכן מוכח מדברי מר"ן דנקט בלשונו הזהב מסלקין למלוה מאותה קרקע משמע דלא בעי קנין חדש אלא סילוק בעלמא ואין צריך קנין דברשות לוה קיימה וכן דייק הש"ך סק"י ד"ה מסלקין וכו' משמע שאין צריך קניה אחרת אלא סילוק בעלמא וכן דייק הנ' והר"ן בדברי רבי' הרמב"ם דנקט כהאי לישנא דמר"ן דקאמר מסלקינן דייקא דדעת רבינו הוא דלא בעי קניין חדש אלא סילוק בעלמא ודלא כהרא"ש והטור דאית להו דבעי קנין חדש ולכך לא נקטי בלישנייהו מסלקי' עיין בב"י ובדברי הכ"מ בפרק כ"ב מהלכות מל"ול וכן מוכח מדברי רבינו הטור והביא דבריו הסמ"ע בס"ק י"ז וז"ל כיון דשומא הדרה לעולם הרי המעות שביד הלוה כהלואה ואם יטול המלוה דמי אותו השבח דממילא הו"ל כנוטל שכר המתנת מעותיו וה"ל כרבית. הרי מוכח דהקרקע בחזקת הלוה מדקאמר דמעות ביד הלוה כהלואה ואינו נוטל אלא דמי חובו וכן מוכח מסוף דבריו דכתב מיהו י"ל דכשנשבח גופה של קרקע וכו' דהא איכא למימר דמזלא דלוה גרם שנשבח קרקעו וכו'