גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קנה

כצד השני ולא תקשה מידי ודו"ק

אמנם עדיין לבי מגמגם בדבר זה מטעם דדברי ה"המ מוכחי טובא כצד הראשון דאמאי נוטל בלא שבועה דהא קאמר בפירוש דהא איבטילא וכו' יע"ש וי"ל

פרק כ' ה"א מי שיש לו חובות הרבה כל שקד' חובו גובה תחיל' בין וכו' בין מן הלקוחות ע"כ. אירע מעשה במתא טיטוון יע"א ראובן קנה בית א' משמעון וכתב לו שטר מכר בעש"ג ואחר כך נפטר שמעון לב"ע וחלי"ש ובאו ב"ח ב"ב ושאינם ב"ב ועמד הלוקח הנז' עם בע"ח שאינם ב"ב וכמה הרפתקי עדו עליה עד שחת' לו הערכ' בשט' המכר וזכה לו הבית הנז' כמש"וח כ"ז בידו בעדים. ויהי היום באו בע"ח ב"ב ששטריהם מוקדמים בז' למק' ראובן ורצו לטרוף בית זה בדיננו. וראובן הלוקח משיב מאחר דידוע דאם לא היה בידי שטר בערש"ג לא הוה אינש דמצי למיקם בשטר ישראל נגד הבע"ח שאינם ב"ב והיתה הבית נטמעת ביד העכו"ם בע"ח א"כ השתא נמי דע"י קנייתי ושטר של הערכאות קם לי הבית ולית בה דין טרפא דחשבינן לה כאילו כבר נטמעה ביד העכו"ם בע"ח הנז' ע"כ

וז"ל התשובה מהדיין של טיטוון וז"ל נראה דקם דינא כוותיה דראובן וכטעמיה דלא אפסידיה מידי לבע"ח הנז' דהא ידוע דכל טע' דין טרפא משום דאומר לו למה קנית דבר המשועבד לי להפסידני. מה שא"כ בנד"ז דלא שייך האי טעמא דהא לא אפסדיה מידי דאלמלא קנייתו וכתיבת שטרו בעש"ג כבר היתה הבית הנז' נטמעת ביד העכו"ם בע"ח הנז' וא"כ מן השמים זכו לו לראובן דהוציא שטרו הכתוב בעש"ג והצל הציל לו והכי אשכחן שכתבו רבנן בתראי שנשאל על כיוצא בזה הרב פני משה ח"ב סי' ל"ב בראובן שמש' בית א' ללוי וקבל ממנו סך מה בנכייתא לזמן כ"וכ שנים ושעבד לו בית אחר שאם תפול או תשרף זאת שמש' לו תחזור הבי' הנז' במקומה ואח"כ מכר הבית הנז' לאשה אחת וכתבו בפנקס המיטוולי על שמה ונפטר ראובן ובא המיטוולי ולקח הבית מיד לוי לסיבה שלא היתה כתובה על שם לוי בנימוס שלהם ורצה לוי לחזור על האשה הנז' לטרוף הבית הנז' מידה מכח שעבודו הקדום והיא טענה אנא מה הפסדתי' שאם לא לקחתה וכתבתה בפנק' המיטוולי היה לוקחה גם לזאת והסכים הרב דהדין עם האשה מטע' זה דמה הפסדתי' שהיה המיטוולי לוקחה לעצמו ע"ש והרב בית אברהם ישראל ז"ל בסי' י"ד סס"א אייתי ליה ראיה מתשובת הרשב"א יע"ש גם ללמד יצא מתשו' הנז' בסי' ס"ו ס"ס ל"ג יע"ש עכ"ל ושלחו לי מהתם להכא לחוות דעי דעת הדיוט אע"פ שאין ידיעתי מכרעת לעשות רצון השואל חפצתי להשיב שולחי דבר כאשר יורוני מן השמי' ועיני לשמייא נטלית לבל אכשל בדבר הלכה ולהשיב על הן הן ועל לאו לאו. ולעד"ן דלאו דינא הכי

וזה החלי בס"ד איתא בדברי רבינו הטור סי' רל"ו ס"ק וז"ל באו העכו"ם בעקיפין עליו ולקחוה ממנו ולא היה מסור בידו להורגו ומכרה לאחר צריך להחזירו לבעלים וכו' יע"ש ופסקה מר"ן בקצר בסימן הנ' סעי' ח' ואע"פ דכתב ואין צריך להחזירו בחנ' וכו' אלא שמין כמה היה רוצה ליתן לעכו"ם כדי שיחזירנו כך יתן לישראל וכו' יע"ש הכוונה היא כמו שפי' בסמ"ע בס"ק י"ט דאין להחזיר לו כל הדמים שנתן עבורו אלא מה שהיה צריך ליתן הבעלים לכותי אם היה יכול להשתדל בזול ממנו דיד הבעלים על העליונה יע"ש והטעם דדינו כמו רועה שקדים ברועים וכו' ואין להלוקח שום זכיה מהקרקע אלא שחייב לו מדין הצלה דכל אחד ואחד לא יציל ממון חבירו מטעם פסידא לכך תקנו חז"ל שיתן לו כל מה שהוציא על השדה אלא שידו על התחתונה

הרי מפורש מדברי רבינו הטור ומרן שאם לקח הלוקח קרקע ישראל מיד גוי אנס שלא כדין אין לו זכיה בו אבל אם יש לגוי זכיה בו בדין זכה הלוקח כדמשמע מרישא ס"ז עכו"ם שירד לתוך שדה מחמת שהיה לו חוב על בעל השדה וכו' ומכרה לישראל אחר אין הבעלים מוציאין מידו ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומוכרח אתה לומר דרישא כדין לקחו אבל בסיפא שלא כדין ולכך אין להלוקח זכיה בו ומה שנותנים לו הבעלים מטעם הצלה ולפי דברי הרב יאמר לו מה הפסדתיך

וא"ת דשאני העכו"ם הבא בעקיפין דאין לו זכות לא בדיניהם ולא בדיננו אבל הנדון דידן יש לו זכות בדיניהם ומקרי לקחו בדין ז"א דכל דבר שאין לו בו זכיה בדינינו מקרי שלא כדין וגם לית ביה דינא דמ"ד דלא אמרינן דידמ"ד אלא בדבר דאית ביה הנאה למלך או תקון שהם מחמת המדינה לא בדבר שבין אדם לחבירו כמ"ש הרמב"ם בפ' כ"ז מהלכות מלוה ה' א"ב וז"ל כל השטרות שחותמי' גוים הרי אלו פסולים וכו' וכתב ה"ה והנה דעת רבינו ורוב הגאונים פוסקים כלישנא בתרא שאמרו תני חוץ מבגיטי נשים וכו' ואע"פ דקיימא לן דידמ"ד הנ"מ במה שהוא תועלת למלך בענייני המסים שלו ומה שהם מחוקיו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דיניהם דין יע"ש ועיין בהש"ך סי' ע"ג ס"ק ט"ל שהביא בשם כמה פוסקים דלא אמרינן דידמ"ד בדבר שהוא כנגד תורתנו הקדושה דאם כן בטלת דין תורה ולא אמרינן דידמ"ד אלא בדבר שאינו מפורש בתורה וכן פסק מור"ם ס"ס שס"ט לענין ירושה וטעם השטרות שפסק מרן בסי' מ"ה והוא הפך סי' ס"ח דפסק כדעת הרמב"ם לעיל וכן מה שפסק בסי' ס"ו וס"ז עיין בהסמ"ע שם והש"ך בסי' הנז'

הרי מפורש יוצא דאף על פי שהשטרות כתובים בערכאות ויש בהם דידמ"ד והם כחרס שאין בהם ממש דהעיקר הוא לזכיה בדינינו. וכ"ת דשאני השטרות הוא בין ישראל לחבירו אבל אם אצבע הגוי באמצע גם דינהם מקרי דין גם זה אינו דמצינו שפסק מרן בסי' מ"ה סעי' י"ז הבא מכח הכותי הרי הוא ככותי לגבות בשטר שעדיו מרוחקים וכו' וכת' הסמ"ע ס"ק ל"ח אע"פ דקי"לן דהבא מכח העכו"ם אינו אלא לגריעותא וכו' ותירץ והיותר נראה דשאני הכא דהכותי' נהגו לגבות בו שהרי אנו רואין שאין בו זיוף ובשל ישראל פסלוהו ובשל עכו"ם לא תקינו בו וכו' יע"ש הרי מוכח מדבריו דאפי' העכו"ם באמצע אין דנים בו אלא כדין תורתינו הקדושה ועיין בדברי מר"ן בסימן קנ"ד ובדברי הסמ"ע

וא"כ בנ"ד אין לעכו"ם זכיה בדינינו והבא מכח הגוי אינו אלא לגריעותא וקי"לן ישראל ועכו"ם