גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קנב

מפורש ואם שטפה נהר או נשרפה ונפלה אינו גובה משאר נכסי' וכן לענין המכר אם מכרה ממכר עולם ולא לשעתא יכול לבטל המכר לאלתר מדלא פי' לו שהיא אפותיקי ביד בע"ח ואם לא ימצא ממה לגבות גובה ממנו כדפי' הכ"מ והביא דבריו הסמ"ע לדעת הרמב"ם לאפוקי מיש חולקים שהביא מור"ם ואע"פ דפסק מר"ן בסי' שי"ב והבאתי דבריו לעיל משכנו וחזר ומכרו אין הלוקח יכול לקחתו תוך השנה אבל אחר השנה יכול לקחתו משמ' דהמכר קיים ויזכה בפי' אחר השנה ואע"פ דיש לישב דהוא באפותיקי מפורש ולא קשה מידי כמ"ש הסמ"ע שם בס"ק ח' וז"ל מיהו אפש' לומ' שגם הרמב"ם מודה באפותיקי מפורש דהמכר קיים דלא שייך ביה טעמו דה"המ משו' דאית ליה קלא יע"ש מ"מ באפותיקי סתם אמאי המכר קיים ודברי מר"ן דסי' שי"ב משמע בין באפותיקי מפורש בין באפותיקי סתם

ואפשר לומר דמ"ש הרמב"ם אם מכרה ממכר עולם אינה מכורה אפילו לאלתר היינו אם רצה המוכר לבטל המקח או הלוקח אבל אם נתרצו ביניהם ורצו לקיים המקח עדיין המקח במקומו עומד והלוקח אוכל הפי' אחר י"ב חדש משום דבתוך י"ב חדש היא כמכורה ביד המלוה מאחר שאינו יכול לסלקו וכבר פירשתי לעיל דדברי מר"ן איירי במקום שאין מנהג ידוע ולא פי' אם יכול לסלקו או לא לכן אינו יכול לסלקו אלא אחר שתא אבל באתרא דמסלקי אפילו בתוך שתא יאכל הלוקח הפירות מאחר שבידו לסלקו ובאתרא דלא מסלקי אפילו אחר שתא אין הלוקח אוכל הפירות עד שישלי' הזמן שקבעו אפי' עד עשר שנים וה"ה אם קבעו פחות משתא כשיושלם הזמן יאכל הלוקח הפירות ודוק ויצי"מ ויראינו מתורתו נפלאות

פרק י"ב ה"ח כשנזקקין ב"ד לנכסי יתומים למכור שמין את הקרקע ואחר כך מכריזין עליה ל' יום רצופין או ששים יום ב' וה' וכו' עכ"ל. הכי איתא בערכין בפרק שום היתומים (דכ"ב) תנו רבנן שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ששים יום דברי ר"מ ר"י אומר שום היתומים ששים יום ושום ההקדש תשעים יום וחכ"א א' זה וא' זה ס' יום ואמרי' בגמ' יתיב ר"ח בר אבין וקאמ' להא שמעתא א"ל ר"ן בר יצחק ששים קאמרת או ל' קאמר' א"ל ששים דיתומים או דהקדש א"ל דיתומים א"ל כר"מ או כר"י א"ל כר"מ והא ר"מ ל' קאמר א"ל הכי אמר רב חסדא

ושמעתי מקשים מאי האי דקאמר ר"ן ששים קאמר' או שלשים קאמר' מאי ספיקא איכא קמיה והא קאמר בפי' ר"ח הלכ' שום היתומים ס' ועלה קאמ' יתיב ר"ח ב"א וקאמר להא שמעת' וכן פי"רשי ואם כן מאי האי דקאמר ליה ששים קאמר' או ל' קאמר' והוא אומר ס' בפירוש ועוד קשה מאי האי דחזר וקאמר ליה דיתומים או דהקדש והא קאמר בפי' שום היתומים וכשאמ"ל דיתומים הקשה לו ר"מ או ר"י ומאי מקשה ר"מ ומאי ספיקא איכא והא ר"מ קאמר שלשים יום כמו שהקשה לו בסוף כשאמר לו ר"מ

ואני בעניי נ"ל דהכי פי' דטעם ר"ן דנסתפק ס' או ל' ואע"פ ששמע באזניו דקאמר בפי' ששים יום משום דלא הזכיר אלא שום היתומי' ולא הקדש ולכך חשש שמא ר"ח בר אבין טועה הוא שאמר ס' יום דמוכר' הלכה דקאמ' הוא כר"מ שהוא סתם משנה או כרבנן ואם הוא כרבנן הול"ל שום היתומים וההקדש ס' יום דרבנן אית להו דשוים הם ואמאי קאמר שום היתומי' דוקא וזה הוא כר"מ לחלק בין יתומים להקדש אבל אית ליה ל' יום לכך שאל לו ס' יום או ל' יום דנראה שהוא טועה במאי דאמרת ס' יום ולא הזכיר הקדש והוא כר"מ לכך שאל לו ס' יום או ל' יום ואחר שהשיבו ס' יום והוא כרבנן דר"י דאמר ס' יום לא עלה עד שאמר הלכה שום היתומים ס' יום כר"י דמוכר' הלכ' כר"מ שהוא סתם משנה או כרבנן א"ל שום היתומים או הקדש כוונתו לומר או גם ההקדש והוי כרבנן א"ל שום היתומים דוקא אז ידע בבירור דלא כרבנן אלא כר"י לכך חזר ושאל לו כר"י או כר"מ כוונתו לומר ביתומים אית לך כר"י ובהקדש אית לך כר"מ או כר"י דאמר צ' יום א"ל כר"מ דאמר ס' יום א"ל והא ר"מ ל' יום קאמר ביתומים ואת אמרת ס' יום כר' ובהקדש תפסוק כר"מ הו"ל לפסוק כר"י בתרוייהו א"ל הכי אמר רב חסדא רצוף שלשים יום בשני וחמישי ס' יום וכולה ר"מ היא

פרק י"ד ה"א הפוגם את שטרו או שעד א' מעיד. נשאלתי לאשר שאלוני ע"ע ראובן שהיה חייב לשמעון סך מה בשטר והאמינו עליו ועי"וא ועכ"ן ויהי אחרי מופלג חלה ראובן ונטה למות. ובשעת חוליו צוה מחמ' מיתה ונתן כל נכסיו שיש לו מק"ומט לשני בניו במ"שמ ולאחר שמת מחולי ההוא הוציא שמעון השטר הנז' שיש לו על ראובן הנזכר לגבות בו מבניו הנזכרים מהמתנה הנז' וכשבא לדין פסק להם הדין שחייב שמעון לישבע בנק"ח כדין הבא לטרוף מהלקוחות דקי"ל אפילו יש נאמנות בשטר שהאמין ראובן לשמעון ע"יוא ל"מ הנאמנות לגבי הלקוחות ועכשיו בני ראובן זכו בנכסי אביהם מכח מתנה לא מכח ירושה יורינו המורה אם האמת והדין כך אם לאו. ושכמ"ה

תשובה לעד"ן דשמעון פטיר ועטיר משבועה מאחר שהאמינו ראובן עליו ועי"א ולא עדיפא מתנת ש"מ דרבנן מירושה דאורייתא דגם היא נקראת ירושה ואפילו אמר לו בלשון מתנה בפי' כמ"ש מר"ן בסי' רנ"ג ס"ו ש"מ שאמר נכסי לפ' וכו' אם הוא ראוי ליורשו זוכה בהם משום ירושה ונפקא מינה שאם אמר ואחריך לפ' איני כלום שהירושה אין לה הפסק וכו' ואף על פי דבסמוך כתב מור"ם ואם פי' בהדייא שנותן במתנה אפי' אם ראוי ליורשו אינו לשון מתנה וכו' ר"ל שפי' בפי' ולא משום ירושה כמש"ל סי' רמ"ח והיא כוונת מור"ם שכתב וע"ל ריש סי' רמ"ח ס' א"ב. ודון מינה ואוקי באתרין דאם לענין ממון מקרי משכ"מ ירושה עדיף טפי תקרא ירושה לענין שבועה דהיא חומרא בעלמא שהחמירו חז"ל על המלוה דאוקמינן השטר אחזקתו שאינו פרוע דשטרא דידך בידי מאי בעי. ומן הדין היה ראוי ליטול בלא שבועה אלא שהטילו עליו רבנן שבועה כמ"ש מר"ן והסמ"ע בסי' פ"ב יע"ש. וכן מצינו דאפילו לגבי אחריני עשו חז"ל מש"מ כירושה כמ"ש רבינו הטור ומר"ן ריש סי' רנ"ב מש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה וכו' לפיכך מוציאין אפילו לכתובת ב"דכ ולמזון האשה והבנות וכו' הרי מפורש דאפי' מזון האשה וכו' דל"ג ממשעבדי גבי ממתנ' ש"מ משו' רבנן כירושה דהם אמרו והם אמרו. הם אמרו דמ"שמ קונה אפי' בדברים בעלמא והרי הם ככתובים וכמסורי'