גושפנקא דמלכא (רמב"ם) יד

לסעודה אף על פי דכבר נטל מקודם לטיבול ראשון דחיישינן שמא נגע במקום מטונף הרי דיש חילוק בין נטילה לברכה וכן היה דעת מר"ן בקצר דפסק בסימן קע"ג וז"ל ומברך בפ"הא ואינו מברך אחריו ונראה דהאי דקאמר ואינו מברך אחריו יתור לשון הוא מאחר דקאמר ואכל פחות מכזית פשיטא דאינו מברך אחריו אלא ודאי כוונתו היה דאפי' אכל כזית אינו מברך אחריו כסברת רשב"ם. ומאי דפסיק ותני פחות מכזית לרווחא דמילתא לצאת לכל הדעות ואפי' לסברת ר"י דאית ליה אם אכל כזית שצריך ברכה אחרונה ואין ברכת המזון פוטרת משום דהגדה והלל הוי הפסק בין טבול לסעודה ולכך אם אכל בטבול ראשון כזית צריך ברכה אחרונה וטעם דלא מברכינן בפ"הא על המרור משום דהמרור גופיה שייך לסעודה ונפטר בהמוציא ובברכת המזון ולכך פסק מר"ן דצריך לאכול פחות מכזית לצאת עצמו מפלוגתא אבל אם אכל כזית ודאי אית ליה דצריך לברך אחריו כרשב"ם ולכך הוצרך להוסיף בדבריו ואינו מברך אחריו שהוא יתור לשון אלא לומר לנו דדעתו הוא כדעת רשב"ם דאפילו אכל כזית אינו מברך אחריו דברכת המזון פוטרת וההגדה וההלל לא הוי הפסק וכן מוכרח הדבר מעצמו דמרן לא פסק אלא כרשב"ם וסיעתיה שהם רוב בניין ורוב מניין רש"י ותוס' ומרדכי וכן הוא דעת הרא"ש והרשב"א כמ"ש דבריהם הר"בי סי' תע"ג ע"ש וכן היה דעת הטור וכן מצינו דבריו מפורשים בסימן תע"ד וז"ל שותה כוס שני ואין מברך עליו לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה וכו' והיא סברת הרא"ש ואף על פי דאיכא הפסקה בין כוס ראשון לשני בלימוד ההגדה והלל אפ"ה לא מקרי הפסק ודי בברכה ראשונה שבירך על כוס ראשון ואע"פי דכתב שם מור"ם והמנהג בין האשכנזים לברך וכו' לאו משום דאית להו דהגדה והלל הוי הפסק אלא משום דכל חדא וחדא הוי מצוה בפני עצמה ומברך עליה כמ"ש הרב מג"א והרב ט"ז דהוי כמתנה בשעת ברכה שאין בדעתו לשתות מחמת ברכה זו אלא כוס זה וכו' יע"ש נקיטינן מכל הני מילי מעלייתא דדי ברכה ראשונה ואין צריך לברך עוד על מים שרופים ולימוד התורה לא הוי הפסק ואעפ"י דאיכא מקצת דפליגי לא חשחין אנחנא עלייהו מאחר דאיכא רוב בניין ורוב מניין דאית להו דהגדה והלל לא הוי הפסק ולדידהו גם הלימוד לא הוי הפסק. ועוד דבברכות אזלינן בתר המקל דספק ברכות להקל. וצור. ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. א"ה ע"ש להרב הגן בספר חקי חיים ס"א שהעלה לברך ע"כ א' וא' ועיין להרב זכור לאברהם ח"ג ד' ג' ד"ה ברכת ברכת הקאווי וכו')

פרק ו' הי"ט ואסור לזלזל בנטילת ידים וכו': הכי איתא בפ"ק דסוטה (ד"ד ב') אמר ר' זריקא אר"א כל המזלזל בנ"י נעקר מן העולם. ופיר"שי המזלזל בנ"י שאוכל תמיד בלי נטילה. נראה דטעמיה הוא מדלא קאמר כל האוכל בלא נט"י כמ"ש רב עוירא ונקט מזלזל משמע דכך דרכו כסיל לו. וגם . לעיל אמר כאילו בא על אשה זונה דעונשו קיל והכא קאמר נעקר מן העולם דהוא עונש חמור לכך קאמר שאוכל תמיד. אבל לעיל אינו תדירי לכך עונשו קל ועוד דאזלינן בתר רובא בעונש כזה:

ועוד אפשר דבא לתרץ קושיית התוספות דהכא קאמר נעקר מן העול' ובפ' במה אשה קאמ' דעונשו העניות דווקא. אלא דעדיין קשה ההוא מעשה דר"ע דהתם אינו תדירי ומאי קאמר להו מה אעשה שחבירי וכו' והא עונשו הוא שיבוא לידי עניות ואפשר לומר דכוונתו היא שורש העניין שהוא בתדירות חייבו עליו מיתה דהא בלא"ה הוא פטור מכל העונשין כמ"ש התוספות. אלא דכוונתו מאחר דהחמירו בו רבנן וגזרו על ענין זה מיתה כשהוא תמיד יש לו להזהר בו ולהחמיר על עצמו. ודוק

וכתבו התוספו' וז"ל נעקר מן העולם וכו' ונראה וכו' דבריהם הם סתומים דלכאורה נראה דלא תי' אלא קושייא הא' ועוד קושייא ב' תקשי בלא"ה בלא פירש"י ז"ל עם אותו מעשה דר"ע. ועוד דאמאי לא הביאו מתחילה מעשה דר"ע ואחר שכן מקשה מתרוייהו עם ההיא דעונשו עניות ונראה דכוונתם היא לומר דמתחילה מקשה הך דנעקר בסוגייא דידן עם ההיא דפרק במה אשה וכו' ואם תשיב לי דסוגייא דידן תמיד וההיא בלא תמידו' והאי מעשה דר"ע בלא תמידו' ולכך חזרו והקשו מההיא דר"ע. ותי' דהך דסוגי' דידן דקאמר נעקר וכו' היינו ע"י עניות שהיא חמורה. וכך ההיא דבפרק במה אשה וכו' דבא לידי עניות הכוונה היא דבא לידי עניו' וע"י נעקר מן העול' וההוא מעשה דר"ע שאינו תדירי מיתה על ידי נחש שאינה קשה כאחריתי

אלא דלפי' זה קשה דהא קאמר בש"ס תנא שלשה דברים מביאין וכו' לידי עניות. ומשמע דנט"י כהנך דהיא עניות גרידא. ודוחק לומר דמשתין מים לפני מטתו ומי שאשתו מקללתו שהם נעקרים על ידי עניות ועוד דעיקר חסר מן הספר. והו"לל נעקר מן העולם כמ"ש כאן המזלזל בנטילה נעקר וכו'. וכן דוחק לומר דתנא קאמר ג' דברים וכו' דמשמע שהם שוים ואנו אומרים הא כדאיתא והא כדאיתא

ויכולני לפרש בדברי התוס' בענין אחר אלא דלא משמע כן מדבריהם דהכא נעקר מן העולם ע"י עניות אם הוא תמיד וההיא דפרק במה אשה וכו' דקאמר דאין עונשו אלא עניות היכא שאינו תמיד וההיא דר"ע דקאמר מיתה כונתו לומר על שורש הדבר דקאמרי חז"ל המזלזל בנטילה נעקר וכו' ואע"פי דהוא לאו בר הכי כמ"ש לעיל בדברי רש"י דהרי הוא אומר ומה אעשה שחבירי חייבו עליה מיתה והיכן מצינו שאמרו חז"ל דבר זה אלא הכא דאמרו נעקר מן העולם או הך דקתני בה בא לידי עניות

ואין לתרץ ולומר דההיא דפרק במה אשה דקאמר בא לידי עניות הוא מיירי במשא ולא משא וההיא דר"ע בלא משא כלל אלא דאינו תמיד וסוגייא דידן שהוא תדירי. דמשמעות הש"ס התם דכולהו אפי' דלא משא כלל עונשו בעניות דוקא מדקאמר בש"ס ולא היא דאמר רב חסדא וכו' וכוונתו לומר דלא כמ"ש אימור לבדא משא כלל. אלא גם במשא ובלא משא: