גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קמו

אילא מההוא מעשה דרבי איסא דמפשטא דתלמודא דקאמר ל"פ אלא מעשה שהיה וכו' משמע דר' איסא ס"ל כר"ז ור"י ותקשי מאי שנא דתרוויהו דוחקא דממונא ובשלמא לגירסת הרשב"א דגריס ברתיה דיהודאי הוות ממושכנת אצל חד רומי ניחא משום פקוח נפש אלא לסבר' הרא"ש דגריס ביתיה תקשי מ"ש

ולעד"ן דהאמת הוא דרבינו הטור אזיל בעקבות משיחא אביו כדרכו בכל מקום והרא"ש מודה לדברי רבינו הטור דקאמר ואפי' העני ואין לו מה יאכל אינו יכול להוציאו כר"ז ור"א והרא"ש לא קאמר אלא לענין המכר דיכול למוכרו ולא לענין להוציאו תו"זמ שלו והיינו דנקט בלישניה יכול למוכרו ולא קאמר להוציאו

ולא תימא מילתא דפשיטא היא דיכול למכור ועוד מאי קאמר ואין לו מה יאכל דמי תלה המכר בזה. דאפשר לומר דהרא"ש בא לשלול ולומר דלא תימא דשכירו' ממכר ליומי ומקרי דבר שאינו ברשות כמו שדה זו כשאקחנה קנויה לך ומה שאירש מאבא מכור לך דאית לן דהמכר בטל קמל"ן דהמכר קיים דלא דמי להנך וכן מצאתי דפלוגתא היא דלדעת מהרשד"ם דשכירות לזמן קצוב ממכר ליומיה והמכר בטל ועיין ז"י אבן נאיים ז"ל והרא"ש בא לשלול סברא זו ולומ' דהמכר קיים ולא מקרי דבר ש"בר וכן בא לשלול דלא מקרי מקח טעות דאמר לו הלוקח דאדעתא דלדור והא דקאמ' ואין לו מה יאכל איפשר לומר דלא קאמר דהמכר קיים אלא באם העני ואין לו מה יאכל דומייא מה שתעלה מצודתי מכור לך דתיקנו ביה חז"ל שהמכר קיים משום פקוח נפש אבל בעשיר המכר בטל

א"נ דדברי הרא"ש לקוחים מהירושלמי דקאמר דלא עלה על דעתו שימות ברעב ועלה קאמר ר"ז ור"י מ"מ קנוי לו ולכך נקט הרא"ש ואין לו מה יאכל וכו' וה"ה בלא העני המכר קיים ואינו יכול להוציאו והוא סוף דברי הרא"ש דקאמ' אבל המשכיר וכו' וצריך למכו' מחמ' דוחקו צריך להניח השוכר בבית עד שישלים זמנו כרב זעירא וכו'

וראיתי בהג"מי בפ"ו מה' שכירו' על מאי דכתב רבינו מכר את הבית וכו' אין השני יכול להוציאו עד שיודיעו מקוד' שלשים יום וכו' שהרי השוכר אומר לו אין כחך יתר מכחי זה שזכיתי בבית זה מחמתו וכתבו עליו פי' ר' יואל הלוי דהיינו דווקא בסתם שלא הזכיר שיצא אבל אם אין הלוקח רוצה לקנות אם לא יצא זה מן הבית יצא בע"כ וכו' והביא דברי הירושלמי דלעיל ע"ס כנז"ל בדברי הרא"ש יע"ש

וקשה דמאי ראיה מייתי בהג"מי מהירושלמי דלא נזכר חי' זה בדבריו ולא נזכר חי' זה קצת כ"א בדברי ר' אמי אבל לר' זעירא ור' אילא שהם הרבי' לא קאמר אלא קנוי. הוא לו ולא הזכיר היציאה בדבריו ועוד דאמאי הוצרך בעל הג"מי להביא דברי הירושלמי כולו גם דברי רבי ייסא

ולמאי דכתיבנא בדברי רבינו הרא"ש יתפרש לן דברי רבינו יואל שפיר ודבריו קאי אדברי רבינו דבלא קביעות זמן כדנקט בלישניה עד שיודיעו מקודם שלשים יום וכו' ועיקר הראיה שמביא רבינו יואל הוא מדברי ר' ייסא דקאמר אלא מעשה שהיה כך היה דביתו של אחד ממושכן אצל יהודי במשכנתא דסורא וכו' דמקרי בלא קביעות זמן אבל ר' אמי ור' זעירא ור"א דבריהם הוא בקבע לו זמן והלכה כר"ז ור"י שהם הרבי' ואינו יכול להוציאו אלא לא קאמר אלא לעניין קנין כדנקט בלישניה מ"מ קנוי לו והא דנקט בהג"מ דלא עלה על דעתו שימות ברעב לשון מושאל הוא דדבריו בלא קביעות זמן ור"א דקאמרי דלא עלה ע"ד שימות ברעב קמשתעי בק"ז

וכן מצאנו דיש חילוק בין קבע לו זמן להיכא דלא קבע לו זמן היכא דנפל הבית שהיה דר בו או בית חתנות לבנו דאם קבע לו זמן אינו יכול להוציאו והיכא דלא קבע לו זמן יכול להוציאו ואומר לו אינו בדין שתהיה אתה יושב בביתי ואני מושלך וכו' ואפילו הוא עדיין מחוסר זמן ההודעה ל' יום

וכן משמע מלשון הסמ"ע סי' שי"ב סק"א דקאמר דשכירות ליומי ממכר הוא מ"ה אינו יכול להוציאו בשום צד עד שיכלה הזמן וכו' יע"ש

ואחר החי' ראיתי כתוב בס' ב"י למהר"י עייאש סי' פ"ב שפי' דברי הירושלמי והש"ע באופן אחר והוא רחוק מאד מהפשט ואין לשון הירושל' והש"ע סובלים פירושו כמו שיראה המעיין בעין שכלו והעיקר חסר מן הספר בדברי הרא"ש שכתב אבל המשכיר בית לשנה ורוצה למוכר' והוסיף בדבריו ומכרה והוא אומר ורוצה למוכרה איך יתכן לבוא אחריו ומכרה א"כ למאי האריך בלשונו לומר ורוצה למוכרה די לו לומר ומכרה ועוד לפי פי' אמאי הש"ע לא אשמועי' היכא דלא מצא למכור אלא אם ידור בה לאלתר דיכול להוציאו או אם התנה הלוקח על המוכר לדור דגם הוא יכול להוציאו כר"ז ור' אילא דלא פליגי אלא בלאחר מכירה בסתם והם דברי הרא"ש דקאמר ואם אין לו מה יאכל יכול להוציאו והוא סתם ואמר ואפי' העני וכו' דמשמע בכל גוונא אינו יכול להוציאו:

ועוד מה ראיה מביא מדברי ר' יואל הנז"ל דרבינו יואל לא כתב דבריו אלא אדברי הרמב"ם דמשתעי בלא קביעות זמן ועלה קאמר דווקא בסתם שלא הזכיר וכו' אבל אם אין הלוקח וכו' משום דלאו מחוסר אלא זמן ההודעה אבל בק"ז ממכר ליומיה ובכל ענין אינו יכול להוציאו

גם מ"ש וכי תימא היכן נזכר החילוק של הג"מיי בדברי הרא"ש וכו' דהיכי דמי מ"ש דיכול למכרו אם מיירי במוצא מי יקחנו וימתין לשוכר עד סוף הזמן מאי קמל"ן פשיט' דיכול למכור דמי יוכל לעכב על ידו כיון וכו'

ותמיה לי מאד דהא הוא עצמו כתב לעיל אבל חביריו פליגי בלאחר מכיר' הממכר קיים ולאפוקי ממאן דאמר בעלמא דהמכר בטל וכו' גם בדברי הרא"ש יש לנו לפרש כן וכמו שהוכחתי לעיל דאיכא מאן דפליג מהפוסקים דאמרו דהמכר בטל דמקרי ממכר ליומיה ומקרי דבר שאינו ברשותו וכן בא להשמיענו דלא מקרי מקח טעות דמסתמא דלא קנו אינשי אלא אדעתא דלדור

פרק י' ה"א המלוה את חבירו על. המשכון וכו' לפיכך אם אבד המשכון או נגנב חייב בדמיו ע"כ. אירע מעשה בראובן שמכר כלי אחד לשמעון ונתן לו מקצ' מעות ואחר כך נפל ביניהם דין ודברי' בשומת הכלי ודין גרמא שנתבטל המכר ותבע ראובן לשמעון להחזיר לו הכלי הנז' וסירב