גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קמג

איצטריך העבד למעוטי אמה והא אין בה מכירת בית דין ומינה גמרינן דאינה נרצעת ומאי איכפת לן אם התוספות ס"ל כרבי אלעזר ואי רבנן חזרו מדבריו שאמרו דאין מעניקים כ"א למכרוהו ב"ד וס"ל כר"א דמעניקי' לכולהו והא רבנן עדיין קיימי בשיטתייהו ולכך אצטריך העבד לגלות על הקרא דאף לאמתך וכו' ואי לר"א איצטריך העבד לומר לך כשהוא עבד וכעת צ"ע. ועיין בהלכות גניבה פ"ג ה"בי מה שתירצתי לע"ד על קושית התוספות הנז'

הלכה י"ד כל המשלח עבדו ואמתו ריקם עובר בל"ת והרי הכתוב ניתקו לעשה וכו' ע"כ. וכתב הרב מש"למ ז"ל וז"ל והקשו שם התוספו' דהא צדקה היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה. ואו"רת דאכפיי' בדברי' ולר"י נראה דבצדק' כופין משום דאית ביה לאו לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וכו' ואליבא דר"ת ה"ה בהענקה דלא כייפינן אבל לר' יהודה בהענקה כייפינן משום דאיכא לאו דלא תשלחנו וכו' ותירוץ דר"י הסכימו בו רוב הפוסקים וכמ"ש מרן בט"יד סימן רמ"ח וכתב שם שדעת הרמב"ן כר' ותמהתי שהרי כתב הרשב"א בתשובה תשמ"ח דהשבת העבוט אין בית דין כופין עליה ואי ס"ל כתירוץ דר"י הא איכא לאו דהשבת העבוט לא תשכב בעבוטו וכו' ע"ש

ואחר הסליחה כי רבה לא ידעתי מאי מקשה להרשב"א מהשבת העבוט דר' פירש דבריו ואמר משום דאין בה לאוין דלא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ משמע מדבריו משום דאית בה תרי לאוין החמירה בה תורה ולכך כופי' עליה ב"ד אף ע"פ שמתן שכרה בצדה וכן פי' דבריהם בפרק נערה שנתפתתה וכתבו משום דאית בה תרי לאוין וכן כתב ב"י בסימן הנז"ל אבל השבת העבוט אין בה כ"א לאו אחד וכן מבו' בלשון התוספות דכתבו דבצדק' כופין משום וכו' ואם משום דאית בה לאו כמו"שה הר"ב מאי ארייא צדקה דבכל המצוו' כולם שמתן שכרן בצדם חוץ מכבוד א"ו אית בהו לאו. אלא ודאי כדכתיבנא ואפי' לסברת ר"י אין כופין על מצות הענקה. משום דלית בה כ"א לאו א' ושאני מן הצדקה. ועוד ק"ל דאמאי לא הוקשה לו להרב כ"א על הרשב"א דלא ידעתי דעתו מאי היא שהרי הוא סומך על דברי הר"בי שהביא דעת כל הפוסקים ולא הזכיר דעת הרשב"א. ולא הוקשה לו על הרמב"ן שאמר הר"בי דדעת הרמב"ן כדר"י וכתב הרמב"ן בדין העבוט כסברת הרשב"א כמו"ש דבריו הר"בי בסי' צ"ז ופסקה מור"ם בסי' הנז' ע"ש. ואם כוונתו להקשות על הרמב"ן מאי מקשה ליה מדברי הרשב"א והרי דעת' שוה דמאי דקאמר אין כופין הרשו' בידם אם ירצו כופין אלא דאין נענשים עליה כמו שאר מצוות. ואחרי כותבי ראיתי ראיתי להר"ן שהביא דברי הרשב"א ומשמע דדעתו כדע' ר"י ואפשר דעל זה סמך הרב ב"י ונקט הרשב"א וה"ה הרמב"ן דס"ל דדעת' שוה. גם במ"ש דשאני השבת העבוט שהוא לאו הניתק לעשה אבל בצדק' שאינו ניתק לעשה כייפי' ליה וכו' דמאי שנ' העבוט דחשיב ליה לאו הניתק לעשה טפי מצדקה וכו' משום דהעבוט לא מצי מקיים העשה עד אחר העברת הלאו דלא תבא וכו' ושפיר קרי ליה לאו הנית' לעשה אבל בצדק' יכול לקיים העשה דנתון תתן קודם העברת הלאו והו"ל לאו שקדמו עשה. זה אינו דהא לחכמי' דקיימא לן כוותייהו אית להו דכולהו מקרו לאו שנת"ל כמו שלח תשלח ולקט ופאה וכדומה דיכול לקיים העשה קודם העברת הלאו וקרו להו לאו שנת"לע והדרא קושיא לדוכתה דאמאי קרי להשבת העבוט לאו הנת"ל טפי מצדקה ועוד דמנא ליה להרב לחלק במלקות דרבנן בין לאו הנת"ל לשאינו ניתק דאין חילוק זה אלא לענין מלקות דאורייתא אבל לענין מכת מרדות דרבנן לא נזכר חילוק זה בדברי הפוסקים

ואני בעניי נראה לישב על הרשב"א והרמב"ן ז"ל דבמצו' צדקה דאית בה תרי לאוי חמירא ודינא כשאר מצות שאין מתן שכרם בצדם כדעת ר"י ז"ל ולכך כתבו דכופין על הצדקה אבל שאר מצוות דמתן שכרם בצדם ניתנה הבחירה ביד ב"ד אם רצו כופין ואם לאו אינם נענשים כמו שגילו דעת' הרשב"א והרמב"ן וכתבו אין ב"ד מוזהרין עליה אם העלימו עיניה' ממנה הילכך אם רצו כופין ואם לא רצו אין כופין וההוא עובדא דרב יהודה דנגדיה לההוא דגזינהו לגפה רב יהודה רצה מחמת שהרשות בידו לכפות וכפהו

ואחר החי' ראיתי להר"ם במזל בה' שחיטה ה"ד שכתב וז"ל נטל אם על בנים וקצץ אגפיה כדי שלא תעוף ושלחה מכין אותו מכת מרדות וכו' ע"ש וכתב הכ"מ נטל אם על בנים וכו' חולין ההוא דגזינהו וכו' ונגדיה ר' יהודה וכו' ואיני יודע למה השמיט רבינו שמכין אותו מכת מרדות ע"ש והרואה יראה בדברי רבי' שכת' בלישניה מכין אותו מכת מרדות הפך דברי הכ"מ ומוכרח אתה לומר דלא היתה בגרסתו בכל ספרי רבי' המוגהים ומאי טעמא השמי' רבינו ולא פסקה כמו שפסק במצות צדקה דכייפינן אלא מוכר' אתה לומר כדכתיבנא מאחר דאינה חובה על הב"ד כמו בצדקה אלא אם ירצו לכך לא פסקה רבינו

ואני בחפשי ראיתי להמרדכי בתרא שהביא בשם ריב"א חילוק אחר ואמר דאין בית דין מעשים עליה דהיי' מכים אותו עד שתצא נפשו או יעשה המצו' כמו שאר מצוות דמשב"ץ אלא מעני' אותו ואם לא קבל לא איכפת לן ביה ומאי דקאמר אין מוזהרים עליה היינו דאין נענשי' עליה ותירוץ זה הוא תירוץ הריצב"א שהביאו התוספות בתרא דף ח' ואפשר דכוונ' הרשב"א והרמב"ן כמו הריצב"א והמרדכי גם במצוות הצדקה וכוונתם לומר דכייפינן ליה ממש ולא כר"ת דאמר דכייפינן ליה בדברים אבל לא כייפינן לה עד שתצא נפשו כשאר מצוות דמ"ש בצידם ומ"מ הרשות בידם אם ירצו לכופו כפיה גדולה

אלא דפי' זה דוחק הוא בדברי הרשב"א מאחר דסתם דבריו דהשואל שאל דאם כופין אותו או אין כופין כלל כדמשמ' מלשון השואל וצרי' המשיב לפר' דבריו ומאחר שלא פירש משמע דאין עליו שום חיובא. ועוד דראיתי להב"י שכתב שהר"ן הסכים לתירוץ בתרא דר"י וכן דעת הרמב"ן אלא מחוורתא כדכתי' מעיקרא וכן ראיתי בהגהו' מרדכי דכתובו' שכתב משמ' מירוש' הא אם רצו כופין והשתא לא תקש' מהא דגרסי' בקדושי' בירושלמי אמר ר' אסי שכופין את הבן לזון את אביו ובפ' כל הבשר מייתי לההוא דלא מייקר אבוה א"ל שבקוהו משום דהרשו' ביד' יע"ש ועיין הט"ז סיר"ס י"ד: אלא שמדברי ההגהות הנז' משמע דגם במצוות צדקה הרשות ביד ב"ד דהא ההיא דר' אסי דכופין לזון את אביו