גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קמב

יעכבו על ידם דלכל הצדדים אלו מכרה קיים ואיך גזר אומר מכרה בטל דמשמע בכל אופן מכרה בטל והיה לו לפרש ואיך יכול לסלק' בזוזי אחר שמכרה דהסילוק הוא קודם מכירה ולא אח"ך ואי משום שומא הדרא ליכא דהלוקח אדעתא דקרקע נחית עין סק"ג נמצא אם יהיה כדברינו זה מכר' קיים ואין היורש יכול לסלק הלוקח גם מכח מצרנות אינו יכול לסלקו אפילו בא אורח בזמנו דזכה בו מכח דנעשה שותף עמו על ידי החלקים שקנה מקודם לכן ושותף שקדם וקנה זכה כדכתי' לעיל

אח"ה ראיתי למהרי"ע בספרו ב"י בח' ח"מ שאלה ג' וז"ל בא' שהיה שותף וכו' וטען שלא ידע וכו' ונפסק הדין שישבע וכו' וערער אחד מן החכמים ואמר שאינו נאמן בשבועה דסתמא דמלתא דידע דהיה מכר בעדים ובשטר וקלא א"ל ושאל את פי רבו ואמ"ל דלא קי"לן כהך תשובת הרשב"א וכל שטען וכו' ישבע ויטול ע"כ ע"ש. ואני בעניי אומר אח"ה מכ"תר וגודל מעלתו כי רבה איך יצאו דברים אלו מפי קדוש ויאמר דלא קי"לן כהך תשובה דמשמע דהיא סברא יחידאה והלא היא סברת הרא"ש ורבינו הטור ומר"ן ורובא דרוב' סברי הכי כמו שהוכחנו לעיל ע"ש וכן היא ידיעתנו כידיעת מהרי"ע ע"ש ואחר שנשא ונתן בדבר כתב וז"ל אלא ודאי הא עיקר הפי' וא"כ מינה נלמד דכל שנתגלה המכר וכו' אינו יכול לטעון ולומר לא ידעתי דחזקה דידע וכס' הרשב"א וכן ראיתי למהר"י הלוי בתשובותיו כלל ז' סי' ס"א ופסק בפשיטות למעשה כס' הרשב"א וכו' ע"ש הנה אלא לפניך דמהרי"ע דדרכו בכ"מ להעמיד דברי רבו בכאן צלל במים אדירים וחזר ואמר דחזקת דידע הפך סברתו ועוד דאפילו אם היא ספקא דדינא ומחלוקת הפוסקי' היה לו להעמיד הדבר בחזקתו וישאר ביד הלוקח שהוא מוחזק ואיך יוציא הדבר מחזקתו ויאמר ישבע ויטול והרי כתב מר"ן בב"י וז"ל ולענין דינא נ"ל דכיון דקי"ל דלוקח הוי מוחזק ועל המצרן להביא ראיה כמ"ש בשם הרמב"ם והרא"ש והעי"טור וכו' כל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא דיינינן ביה קולא ללוקח דכיון שהוא מוחזק אמר דילמא כי האי פוסק או כי האי פוסק קיימא לן ועל המצרן להביא ראיה דקיימא לן כאידך וכו' ע"ש ופסקה מר"ן בקצר סמ"ה ע"ש בדברי מר"ן ומור"ם

הלכה ח' השכירות אין בה משום דין בן המצר ע"כ. אירע מעשה בראובן שהיה שותף עם שמעון בחצר א' והטילו גורל ביניה' וזכה כל אחד בחלקו באותה שנה בלבד וכל אחד הכיר את מקומו לדור בו באותה שנה ואחר מכן הלך ראובן והשכיר חלקו ליהודה בקנין כדין וכשורה ובא שמעון וערער דרוצה לבטל השכירות באומרו דאית ליה דינא דבר מצרא מאחר שהוא שותף

תשובה דפס' מרן סי' שט"ו המשכיר בית לחבירו וכו' ואם אמר לו המשכיר למה תטרח ותשכיר ביתי לאחרים וכו' שומעין לו יע"ש. מדבריו שאמר למה תטרח ותשכיר וכו' משמע דווקא קודם שהשכירו אלא שרוצה להשכיר. אבל אם השכירו כבר אפילו בעל הקרקע גופיה אינו יכול לסלק השוכר ומכ"ש וק"ו בנדו"ד דבעל הבית השכיר אלא שהשותף הוא שבא להוציא מידו דאינו יכול דלא עדיף השותף מבעל הקרק' גופיה. ואני אומר דאפילו עדיין לא השכירו לית ליה דינא דב"מ. ולא קאמר מר"ן שומעין לו אלא לגבי בעל הקרקע ואפילו לפי מנהגי ארגיל דאית להו דשנים שהיו שותפין בקרקע ואחד מהם השכיר חלקו לאחר דחבירו מעכב על ידו כדי לדור בו כמ"ש מהר' עייאש במנהגי' יע"ש בנדו"ד יודה מאחר דחלקו ובשנה זו עלה לו הבית הנז' לחלקו והשות' יש לו מקום לדור בו אפי' אינו מרויח בדירתו אינו יכול לסלק השוכר כמ"ש הרב בני יהודה שאלה מ"ג וז"ל בסוף השאלה הנז' מי שהוא שותף ושנה א' עלתה לו לחלקו ושותפו יש לו עליות מרווחים ורוצה להשכיר לאחרים אין השותף יכול לעכב כיון דעכ"פ יש לו מקום לדור יע"ש. ע"כ נמ"ך: הלכות עבדים

פרק ג' הי"ג מפי השמועה למדו שאין האשה נרצעת וכו' ומה שנאמר ואף לאמתך וכו' ע"כ. וכתב עליו הרב משנה למלך ז"ל וז"ל והתוספו' בס"פ היה נוטל (ד' כ"ג) הקשו דכיון דקי"לן דמוכר עצמו אינו נרצע ממיעוטא דאזנו וקי"לן דאין האשה נמכרת בגניבתה וכו' וא"כ למ"ל קרא דהעבד למעט אמה תיפוק ליה וכו' ע"כ. ודבריהם תמוהים בעיני משום דאי לאו קרא דהעבד הו"א דקר' דאף לאמתך קאי ארציעה וכו' ואפשר לתרץ דהתוספות ס"ל דליכא למימר דקרא דהע' ולא אמה הוא משום דקרא דאף לאמתך וכו' דא"כ תקשה לו דהענקה למ"ל יע"ש

עוד כתב שם וז"ל וא"ת אכתי קשה למ"ל לו דהענקה למעט מוכר עצמו הא מדאצטריך לרבות הענקה באמה וכו' וי"ל דהוה ס"ד למעט אמה מהענק' משום דהענקה לאבוה ולאו לדידה יע"ש

ואח"ה לא ידעתי מה ישיב לדעת התוס' לעולם אמינא לך דאית להו להתו' דהעבד בא לגלות על קרא דאף לאמתך היינו הענקה ולא תקשי דאם כן לו דהענקה למ"ל דאי לא כתב קרא לו הו"א דלעולם דמעניקי' בין למוכר עצמו בין למכרוהו ב"ד והא דאצרי' קרא לרבות הענקה באמה עבריה הוא משום דהענק' לגבוה ולא לדידיה והו"א דאין מעניקים לה אף ע"פ דמעניקי' גם למוכר עצמו לכך אצטריך לו דהענקה. לומר לך דאין מעניקי' למוכר עצמו

ועוד דקתני בברייתא והביאה הרב בדבריו לעיל וז"ל דתניא ואף לאמתך וכו' להענקה הוא או אינו אלא לרציעה כשהוא אומר העבד וכו' אלמא דהעבד לגלויי על הקרא דאף לאמתך קאי להענקה ולא לרציע'. ולזה יש לישב ולומר דאחר דכתב קרא העבד לגופיה ולא אמה לרציעה למדנו דאף לאמתך וכו' קאי להענקה ולעולם לאו לגלויי ולכך הוקשה להו להתוספות לגופיה למה ל"ק אבל קושיא קמייתא עדיין מאי ישיב לפי דבריו כדפירשנו

עוד תירץ הרב שם על התוספות וז"ל א"נ דהתוס' אזלי לשיטתם דהלכה כרבי אלעזר וכו' דליכא. למטעי בקרא דאף לאמתך וכו' ואח"ה מכ"תר שותא דמר לא גמירנא דהרי התוס' הקשו אליבא דרבנן אמאי