גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קמא

דברים וכו' ע"ש. ואם הוא בעל הקרקע והוא מוכר ממש אמאי מקרי קנין דברים אלא סילוק בעלמא כדי וכו' וכן כתב הרא"ש וקנין דברים לא הוי כי זכות יש לו בסמיכות המצר ואותו זכות הוא מסתלק ממנו בקנין וכו' ע"ש בב"י נמצא דאין נקרא מוכר כמו מוכר דעלמא ובעי שיכוין להקנות ובגילוי מלת' בעלמא סגי ע"י קנין ולא בעי לא מוכר ולא לוקח אפילו על ידי אדם אחר דעיקר הוא שיסלק עצמו מהקרקע. כתב עוד או דידע ליה להמוכר שהוא בעל הקרקע ואמ"ל לא בעינא וכו' נראה דקאי המוכר שבא לימלך במצרן ואמ"ל ל"ב ועליה קאמר דוקא עד דידע המצרן שהוא המוכר ולא טעה ולא עלה בדעתו שאינו מוכר וקאמר ל"ב אבל אם טעה וחשב שאינו מוכר אע"פ שהאמת הוא שהמוכר ואמ"ל ל"ב לא איבד זכותו בשביל טעותו. ואשתומם כשעה חדא ע"ד אלו דמהיכן למד דבר זה מדברי מר"ן והנ"י דאם ממה שאמרו כאילו אית ליה קנין בגוף הקרקע לא אמרו דבר זה אלא לגבי לוקח עם בע"המ נקרא בע"המ יש לו קנין בגוף הקרקע אבל לגבי מוכר אינו נחשב שיש לו קנין בגוף הקרקע כמ"ש הוא עצמו בשם ההגהות ובשם הלבוש והראיה מדאמרו אם נמלך עמו המוכר ל"ב קנין אלא בדבור בעלמ' נסתלק ומהיכן למד מדבריה' דאזלינן בתר טעותו ואף על פי דהוא אמת ולא חשש לפסידא דלוקח שהוא פסידא דמוכר כדכתי' דחששו לה חז"ל והוציא הקרקע מיד המוחזק

עוד יצא לידון בד"ח וכתב וז"ל והנה בנדון דידן לוי . שנמלך בבעל המצר אחר שמכר אביו וכו' דלא ידע כי לו משפט הירושה וכו' עש"ד. והנה באמת מהרח"ח קצר בדברי לוי במקום שהיה לו להאריך ולא כתב לן כי אם ריש מילין דלוי הלך אצל ראובן ואמ"ל אבי מכר וכו' והשיבו דל"ב וכו' ולא פי' לן אם ההליכה הזאת שהלך לוי אצל ראובן אם הוא כדי למכור לו ולבטל קנין שמעון שקנה מאביו ואם הדבר כן ודאי באמת מידע ידע דהוא המוכר ולו משפט הירושה והגיד עליו ריעו שהוא המוכר האמיתי דאל"ך מאי ספק איכא בידו לבטל קנין אביו ואמרינן ודאי מידע ידע ואפילו הוא אומר דלא ידע לאו כל כמיניה דאנן סהדי דידע שהוא המוכר והו"ל מוכר שנמלך בלוקח ואמר ל"ב והלך ומכר לשמעון איבד זכותו ואם ההליכ' היה להודי' דוקא שאביו מכר כדי לעמו' לסלק להלוקח מאי נפק"ל בידיע' המוכ' אם טעה בו או לא טעה. דאם טעה שאינו המוכר מ"מ הרי מידע ידע דאביו הוא המוכר ומכר לשמעון והו"ל לחשות ולא לומר ל"ב משום דחברך חברא אית ליה ודאי דכוונתו לסלק עצמו ואיבד זכותו אפילו בתוך זמנו דלא גרע ממי שראהו משתמש בו ולא מיחה דכתב הרמב"ם ופסקו מר"ן בקצר כנ"ל וכתב הס"מע ומכ"ש אם אמר ל"ב בפי' ע"ש וה"ל סילק עצמו אחר הקנין ולא בעי קנין אלא בדבור בעלמא מסתלק כמ"ש מר"ן בסעי' הנז' וז"ל בד"א שצריך קנין כשמחל לו קודם שקנה אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח וכו' אף על פי שהוא בתוך הזמן הראוי לסי' ה"ז מחל וכו' ע"ש והמחילה בין בפניו בין שלא בפניו דלא גרע ממשתמש וכו' כדין מחילה ואם ידע שהוא המוכר ולא טעה ובא אצל המצרן להגיד לו שאביו מכר ולעמוד לסלק ללוקח הרי הסכימה דעתו למכירת אביו וממילא ידע דשמעון הוא הלוקח והיה לו לחוש לעצמו ולא יאמר לא בעינא ומחל זכותו וזכה שמעון הלוקח גם בחלק זה מכח מחילת ראובן דקאמר לא בעינא ואפילו אם הוא היה קנין הראשון ומכ"ש אם אם יהיה קנין שני דזכה בו מכח קנין ראשון כדכתי'

נמצא דעלה בידינו מן המוגמר דראובן איבד זכותו מאחר שהלך אצלו ראובן ואמ"ל אבי מכר החלק שלו לשמעון והשיבו דלא בעינא ליה ומי יתן ואמצא החלק שלי וכו' ואפילו עלה בדעתו ולא ידע ליה שהוא המוכ' והו"ל כאינשי דעלמא ומחל לפניו דמחילתו הויא מחי' אפילו שלא בפני הלוקח דקי"ל הודאה בפני עד א' הויא הודאה ואפילו שלא בפניו ולא מפטר אלא בטענת שלא להשביע את עצמי וכו' אבל לגבי מחילה לא שייך טענת השבעה וכן אין צריך לומר אתם עידי כמ"ש מר"ן ספ"ט סכ"ט ועיין ס"ח וסי"ד שם וכ"ש בנדון דידן דליכא ממון וחיוב אלא תיקון חז"ל בעלמא משום ועשית הטוב והישר דבגילוי מילת' בעלמ' מסתלק כמו שכתב מר"ן אם ראהו משתמש וכו' וכ"ש דקאמר בפי' ל"ב דלא הצריכוהו קנין אלא משום מלתא בטעמא כדי שימכרו לו בדמי הראוים אבל אחר המכר דליכא האי טעמא מסתלק בגילוי מילתא בעלמא כדכתיב' ודברי מהר"ח שכתב דבעי כונה וקרי למצרן מוכר כדין מוכר דעלמא והויא מחילה בטעות לא דק והמה דברים יגעים ובנה בניינים בלא יסוד ואדרבא קי"לן מחילה בטעות הויא מחילה כמ"ש המוכר דקל לפירותיו אם שמיט ואכיל אין מוציאין מידו דזכה מדין מחילה ואף על פי דהיה בטעות דעלה בדעתו שהמכר קיים אפ"ה אמרינן דזכה וכן כתב הרשב"א בתשובה והביא דבריו הרב"י בסי' רמ"א במ"ח ס"ב דמחילה בטעות הויא מחילה ע"ש ודוקא פשרה בטעות לא הויא וכו' ומכ"ש דבנדון דידן ליכא מחילה בטעות דאפילו באינשי אחריני הויא מחילה. ואין לדחות ולומר דאע"ג דהויא מחילה מאחר דנתבטל המכר של האב וחזר ולקח מהבן נתבטלה המחילה כמו שנתבטל המכר דפנים חדשות באו לכאן ז"א דעדין הוא באותו מקום ובאותו האיש ומאי איכפת לן במוכר אם הוא או אחר דבשלמא אם נשתנה המקום יכול לומר דלא מחל אלא מאותו מקום דלא ניחא ליה ביה אבל במקום זה לא ניחא לי למחול וכן אם מכרו לאחר יכול לומר בזה ניחא לי ומחלתי לו אבל לאחר לא ניחא לי ביה ומאחר דנ"ד באותו מקום ובאותו האיש עדין המחילה במקומה עומדת ומרוב פשיטות לכל יושבי על מדין לא הוצרכתי לראיה דידוע דתקון חז"ל שאמרו ועשית הטוב והישר היינו ללוקח עם המצרן והוא ימחול לו זכותו אבל המוכר ימכור לכל מי שירצה ולא רמי עליה תקון חז"ל ודי"ל

עוד כתב הרח"ח וז"ל ובר מן דין רביע שקנה מן האלמנה וכו' מצי לסלקה בזוזי ומכרה בטל מעיקרא וכו' ע"ש ולא פי' לן על ידי מי היתה המכירה ובשביל מה מכרה והוא לעיל כתב שהוא משועבד לכתו' ולמזונותיה ואם באמת משועבד למזונותיה ומכרה לצורך מזונותיה איך יאמר מכרה בטל ולא זכר שר דברי מר"ן בח' א"ה סי' ס"ג סכ"ה וז"ל אלמנה שבאה וכו' וכן אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה מכרה קיים ע"כ ע"ש ואם מכרה לכתוב' על ידי ג' בקיאין בשומא מכרה קיים ולא ימנע שהאשה מכרה על ידי ג' או על פי בית דין או על פי היורש והמכר היה בנגלה לא בנסתר ואמאי לא עכב על ידם והוא היה מצוי או ילך לבית דין והם