גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קלח

מכל מאי דכתי' דראובן המצרן והשות' הנז' דאין לו דין מצרן והלוקח שמעון הנז' זכה במקחו

גם כן לא יוכל המצרן הנז' לטעון טעון אחר ולומר דהטעם שלא בא בזמנו משום דלא ידע עד אותו העת ובא אורח בזמנו מקרי. דטענה זו אינה טענה ואינו נאמן עליה משום דקניין ועדים אית להו קלא כמו שכת' הרשב"א והביאו דבריו הרב"י וז"ל ומה שטען שלא נודע לו וכו' אינה טענה שכל שנמכר כדמכרי אינשי בקנין ועדים קלא אית ליה וכו' ועוד שכל המוכר בפרהסיי' הוא מוכ' כדי שיקפצו הקוני' על מקחו והביא דבריו הרב בא"הט ע"ש. וכן היא כוונת רבינו הטור ומר"ן שכתבו ודוקא משע' שנתגלה המכר וכו' דכוונתם לומר הא דאמרי' דהיכ' דידע ולא בא מחל היינו שנתגלה המכר וכו' דאמרינן ודאי ידע ואמרינן מחל ולא מהימן לומר דלא ידע מאחר דנתגלה המכר ואין לומר דכוונת' לומר דאפילו ידע לא איבד זכותו אלא עד שיתגלה המכר דדבר זה רחוק מן השכל דאם ידע ולא בא אמאי לא איבד זכותו דמסתמא מחל ועוד אמאי תלו חז"ל דבריהם בידיעה יתלו בפרסום אם נתגלה או לא (וכן היא כונת מר"ן בקצר דבתחילת דבריו נקט שנתגלה המכר והחזיק הלוקח) אלא דודאי כוונתו לומר אם נתגלה המכר ודאי ידע ואם יאמר דלא ידע לא מהימן ולדעתי אפי' בשבוע' לא מהימן מאחר שהלוקח מקרי מוחזק וקניינו מדאוריי' והמצרן אינו אלא תקון רבנן משום ועשית הטוב והישר כמ"ש הרמב"ם והביא דבריו רבינו הטור סס"ד וז"ל טען הלוקח מפני המס וכו' והמצרן אומר שקר אתה טוען על המצרן להביא ראיה ואם וכו' נשבע הלוקח היסת שאין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה לפיכך אם טען הלוקח למצרן גזלן אתה בשדה זו וכו' צריך המצרן להביא ראיה שהוא מצרן שקרקע זו בחזקתו וכו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כדברי הרמב"ם וכו' ע"כ. וכתב ע"ד הרב"י וז"ל כתב ה"המ וכו' זה נראה לפי שבן מצר אינו אלא מדברי' ולפיכך נקר' מוציא ועליו להביא ראיה וכן נראה מהעיטור ע"כ ע"ש. הרי לפניך מפורש שהלוקח מקרי מוחזק והמצרן מוציא ולכך נראה לי דאינו נאמן אפילו בשבועה דהו"ל נשבע ונוטל והיכא דשייכא שבועה הלוקח ישבע ובאם לא ידע לא שייכא שבועה לגבי לוקח דלא ידע אם ידע המצרן או לא ואין לדחות ולומר דבנדון דידן אף על פי דידע לא איבד זכותו דהא רבינו הטור ומר"ן קאמרי דוקא משע' שנתגלה המכר והחזיק הלוקח וכו' משמע עד שיחזיק הלוקח אפי' נתגלה המכר ובנדון דידן לא החזיק הלוקח זה אינו דכוונתו לומר הא דאמרינן אם ידע איבד זכותו הוא בתרי ענייני' בנתגלה המכר או אם החזיק הלוקח אפילו לא נתגלה מאחר דראהו מחזיק ומשתמש בו הו"ל לחוש על עצמו ולדרוש ולחקור עד שיתגלה לו הדבר ומאחר דלא חש ולא חקר אמרינן ודאי מחל. תדע דהא בס"ד כתב אבל אם לקחה בצנעה ולא החזיק וכו' אית ליה לב"מ לסלוקיה ע"כ. משמע דלית ליה רשותא למצרן לסלק הלוקח אלא בתרי דהיינו בצנעה ולא החזיק הלוקח הא בחדא מנייהו לית ליה רשותא ולכך הוצרך לכתוב סיפא אבל אם לקחה בצנעה וכו' לגלות ארישא דבחדא איבד זכותו ועוד דאם באמת ידע אמאי לא יאבד זכותו עד שיחזיק ואמאי תלו חז"ל דברי' בידיע' דהו"ל לתלות דבריהם בחזקה ויאמרו אם החזיק איבד זכותו וכן מוכח מתשובת רבינו האיי והרי"ף שלא נקטו בלשונם החזקה וז"ל שאם שהה בר מצ' משידע כדי תביעת בית דין ושיביא מעותיו בטל דין מצרנות ע"כ ב"י וכן מוכח מדברי מר"ן בקצר דתחי' דבריו נקט תרתי ובס"ד כתב עד שיתפרסם המכר וישהה אח"ך מלתובעו בדין ע"כ ע"ש. דתלה הדבר בפרסום המכר בכל אופן שיהיה ואין לומר דפרסום המכר עד שיחזיק דאמאי לא דאפילו בלא החזיק שייך הפרסום וודאי דלא נקט החזיק אלא להרע כח המצרן דאם החזיק הלוקח אפילו לא נתגלה כדכתי'. וכן מוכח מדברי הרי"בש שכתב וז"ל אם בא לבית דין מיד דידע או שנתפרסמה המכירה וכו' דנקט בלישניה או שנתפרסמה ר"ל דידע הוא לבדו כגון אם ראהו שהחזיק וכדומה או שנתפרסמה המכירה לכל וצריך לפרש סוף דבריו שכתב ידע ב"המ שקנאהו וראה אותו משתמש ולא מיחה וכו' ר"ל שראהו וכו' במה ידע שקנאהו שראהו משתמש וכו' ובזה ניחא דבריו רישא וסיפא וכן מוכח ממה שהביא ראיה לדבריו מתשובת ר"ה גאון והר"יף דלא נקטו בלשונם שם חזקה כדכתיב' והעיקר היא הידיעה בכל אופן שיהיה והמה דברים פשוטים אצל בעלי ההוראה ולא הוצרכתי להאריך בהם אלא למי שמעקש בדרכיו ותם יצור דרך

נמצא לנדון דידן דידע ולא בא בזמנו לבית דין . והביא מעותיו לתבו' זכותו אבד זכותו ולא מהימן לומר דלא ידע אלא אמרינן ידע ומחל מטעם דלא ישרה בעיניו או שאין לו מעות לקנותה. ועוד איבד זכותו מטעם אחר אפילו אם בא בזמנו דבשעה שבא לבית דין לא היו מעותיו מזומני' בידו או בביתו אלא אמר אלך ואטר' ואביא זוזי והלוקח המתין יום א' או יותר מ"מ והלך לבקש ממקום למקום עד שמצא מעות ברבית וסילק ללוקח גם בדבר הזה איבד זכותו אפי' אם בא אורח בזמנו כמ"ש רבינו הטור סמ"א ופסקו מר"ן בקצר סכ"ה וז"ל אמר המצרן אטרח ואביא זוזי לא נטרינן ליה ואיבד זכותו אמר איזיל ואייתי זוזי אם אינש אמיד הוא נטרינן ליה וכו' ע"ש והטעם הוא כמ"ש רבינו הטור סל"ו דינא דבר מצרא תקנת חז"ל היא משו' ועשית הטוב וכו' לפיכך אם יש הפסד למוכר לא תקינו דיד"מ וכו' ע"ש כגון אם הביא המצרן והלוקח וכו' בין אם היו מעותיו של לוקח טובים וחריפים וכו' ע"ש

וכתב שם הרב' סט"ל וז"ל ואע"פ שכתב הרמב"ם דין זה דטבי ותקולי גבי כשבא הלוקח והמצרן למוכר נ"ל דה"ה כשפרע הלוקח והמצרן מביא לו מעותיו וכו' וכן אי אמר אטרח ואזיל ואייתי זוזי אין שומעין לו ע"ש בב' ופסקה מר"ן בקצר סי' כ"ג ע"ש. וכתב על דבריו מו"רם וה"ה בכל דבר שיש פסידא וכו' ע"ש נמצא לנדון דידן דהוצרך לטרו' ולהביא זוזי לית ליה דיד"מ ואף על פי שלא מחל דהרי אמר אטרח ואביא זוזי אפ"ה איבד זכותו מתקון חז"ל דהיכא דאיכא פסידא דמוכר לא תקינו דיד"מ כנז"ל ולאו דוקא פסידא דמוכר וה"ה דלוקח דגם היא מקרי פסידא דמוכר דלא ימצא המוכר מי שירצה לקנות וכו' כמ"ש הרב"י. ואף על פי דהרב"י שם הביא תשובה משם הרמב"ן והרשב"א וז"ל אבל אם עמד אחד וקדם ולקח נראה שאין בזה זמן ידוע אלא כל היכא דאתי בע"המ מסלק ליה משום דזה שקדם וקנה נעשה כשלוחו של בעל המצר וכו' ע"ש ונ"מ לנדון דידן שכבר המוכר מכר דקדם לוקח וקנה ליכא האי דינא דאטרח ואביא זוזי וכן אם לא בא בזמנו ובכל זמן דאתי