גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קלג

בדע' הפותח וכן פי' הריב"ש דבריו והמה בכתובי' בדברי הכ"מ פ' הנז' יע"ש וכן הביא דבריו הרב"י וז"ל ומדברי הרמב"ם נראה שהכל תלוי בדע' הפותח אם פתח אותה לכוונת אורה וכו' יע"ש והוא מדוייק בלשונו שכתב אם פתחה לאורה וכו' וכן פסק מרן כלשונו ממש אבל אם פתחה לאורה וכו' נמצא דלדעת' חלון העשוי לאורה הוא תלוי בדעת הפותח אם ידוע שפתחה לאורה כגון חלונו' בי"הכ דעיקר פתיחת' לאורה או בשאר מקומו' אם ידוע שפתחו לאורה כגון שגילה דעתו וכיוצא בו

אלא דק"ל השתא דמרן ס"ל כדע' הרמב"ם דחלון העשוי לאורה הוא תלוי בדעת הפותח מאי האי דכתב מור"ם ע"ד מרן וז"ל ובעניין איזה חלון עשוי לאורה תלוי בעיני הדיין והיא סברת הרשב"א והרי מרן אית ליה דתלוי בדעת הפותח כמ"ש אם פתחה לאורה וכו' וכמ"ש הריב"ש ע"ד הרמב"ם ואם הכוונה היא תלויה בעיני הדיין אם פתחה לאורה וכדעת הרמב"ם ס"ס תקשה למאי איצטריך להביא ראיה מדברי הרשב"א ודבריו מפורשים כדעת הרמב"ם

נמצא דראובן זכה בהחלונות. הנז' בין עשוים לאורה או לתשמיש ולרוח ואפילו למעלה מד"א ולפיכך צריך לפרש דברי מרן שכתב בסימן הנז"ל סעיף ט"ז שכתב וז"ל דעת הרא"ש שהפותח חלון לרשות חבירו למקום שעכשיו אינו מזיקו בראיה אין שכנו יכול לעכב עליו בטענה שהיום או למחר יבנה וכו' אבל הרשב"א כתב שראובן הבא וכו' דמשמע דלא פליגי אלא אם יכול לעכב לפי שעה או לא אבל לית ליה חזקה אם עכשיו אינו מזיקו בראיה היינו דווקא בחורבא וכדומה אבל בחלון הפתוח לחצר אפי' פתוח למעלה מד"א דליכא הזק ראיה הויא חזקה משום דשייך בו הזק ראיה שיביא סולם ויעלה ויכול להזיקו בראיה והו"ל למחות ומאחר ששתק מחל וצריך להרחיק ד"א מן הצדדים ולא יסכך על גבה אלא ברחוק ד"א כמ"ש מרן בסימן הנזכר סכ"א וכ"ג יע"ש ע"כ המ"ך

פרק ו' ה"ח כופין בני מבוי זא"ז שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי וכו'. נשאלתי לאשר שאלוני בדי"ת שת"ת בראובן ושמעון חורגו בענין חצר א' שהיו משותפים בה ובצד החצר הנז' יש חצר קטנה והגינה בתוכה ופתחה בתוך החצר המשותפים הנזכרים ונכנסים בפתח החצר השותפי' ומשם נכנסי' לחצר הקטנה והגינה הנז' והחצר המשותפת הנז' היא אורכה יותר מרחבה ובשביל כך הוצרכו לבנות כותל אחד באמצע ונשארה החצר בפנים בנוייה ומשוכללת והקצה החיצון הסמוך לפתח שממנו נכנסים להחצר הקטנה והגינה נשאר כמו מבוי קטן ואין בו אלה עליה קטנה והחצר הקטנה והגינה היא לראובן לבדו ואחר מכן מכר ראובן הנז' חלקו לשמעון חורגו ולא נשאר לראובן הנז' כי אם החצר הקטנה והגינה והוא נכנס ועובר בפתח החצר הגדולה הנז' ועמד ראובן להוסיף בנינים ורצה להכניס בית אחרת מחצר אחרת להחצר הנז' ועמד ראובן ועכב על ידו שלא להוסיף בית אחר' מחצר אחר' באומרו שמרבה עליו הנכנסי' והיוצאי' ולא נשתעבד חצרו לנכנסים אלא לבתים שבתוך החצר ולא לבתים שיוסיף מחצר אחרת וראובן אומר מאחר שהוא משועבד חצרו לעבור בו ליכנס לחצרי ולהוסיף בניינם בחצרי ודיורים אחרים ומאחר שהיא עומדת לבנין ואינו יכול לעכב עלי גם אם אוסיף בית מחצר אחרת לא מצי מעכב עלי דנר לא' נר למאה ורבתה הקטטה והמריבה ביניהם ועמדו לפני לדי"ת שת"ת לראו' איך שור"הד נותנ'

וזה החלי בס"ד איתא לרבינו הרמב"ם בפ"ו מהל' שכנים וז"ל היה אחד מבני מבוי שם במבוי אומן ולא מיחו בו וכו' ואפילו היה מבני מבוי אחר אינם יכולים למונעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות וכו' יע"ש. (וכתב ה"המ שם ברייתא היא שם וגי' המחבר אחד מבני מבוי וכו') והם הם דברי מרן בקצר סי' קנ"ו ס"ה בלי ת"ומ וכתב ע"ד הס"מע וז"ל ס"ק ט"ז והנה הרמב"ם מפרש הברייתא דקתני כופין בני המבואות זה לזה וכו' דהוא מטעם שמרבה עליו הנכנסי' והיוצאים וכו' ובסוף דבריו כתב דלהרמב"ם דמיירי הברייתא במבוי שאינו מפולש וס"ל דדינו כחצר דשייך ביה טעמא דנכ"וי ואפ"ה קאמ' דלשכנו אינו יכול לעכב עליו ממילא נלמד דכשיש שם אחר תו אין קפיד' בנכ"וי בשביל אומני' אחרים יע"שב. נמצא לדעת הרמב"ם ומרן דאף על פי דקפדי אינשי בנכ"וי ולא ניחא להו בהו ויכולים לעכב זה על זה היינו מתחילה אבל על ההוספה ליכא קפידא ואין לומר דאה"נ דמבוי שאינו מפולש דינו כחצר לענין הקפדה בנכ"וי אבל לענין ההוס' מחולקים ובחצר קפדי גם על ההוס' ז"א דרבינו גריס בברי' בני מבוי במקום בני חצר דגרסי התוס' והרא"ש וכו' נמצא דכוונתו לומר אפילו בני מבוי יכולי' לעכב וכאילו כתוב בני חצר ומבוי דין אחד להם וכן כתב רבינו הטור וז"ל והרמב"ם נתן למבוי שאינו מפולש דין חצר וכו' יע"ש. משמע בשוים הכתוב מדבר דדין א' להם וכן כתב הרב"י שם וז"ל. ונראה מדבריו שהוא מפרש דרב הונא וכו' הכי קאמר בר מתא שיש לו ריחים או חנות במבוי או בחצר א' וכו' מעכב עליו זה מפני הנכנסים והיוצאי' וכו' אינם יכולים לעכב כל שאין מוחים ביד הראשון כיון שיש ביניהם אותה אומנו' וכו' יע"ש הרי הוא מפרש בדברי הרמב"ם מבוי או חצר וכתב שאינם מוחים כיון שיש ביניהם אותה אומנות וכ"מ מדברי מור"ם שם ע"ד מר"ן דס"ל כהרמב"ם וז"ל ורבים האומרים דבני חצר או המבוי שאינו מפולש וכו' דיכולי' למחות וכו'. מכלל דלהרמב"ם ומר"ן דפליגי עלייהו אית להו דבשניהם אינם יכולים לעכב והמה דברים פשוטים ואינם צריכים חיזוק

נמצינו למדין דהחצר והמבוי שאינו מפולש דין א' להם ויכולים לעכב על הנכ"וי אבל אינם יכולים לעכב על ההוספה אם כבר יש בחצר ובמבוי נכ"וי אחריני ורצה א' מבני החצר או מב"המב להוסיף שום דבר דבשבילו ירבו הנכ"וי אינם יכולים לעכב על ההוספה דון מינה ואוקי באתרין לנדון דידן דכבר החזיק להיות נכנסים ויוצאים דרך אותו הפתח לחצר ולגינה ולבתים שבתוך החצר אף על פי שעכשיו כשהוא מוסיף לבנות בית אחרת מחצר אחרת ומכניסה לחצרו הוא מוסיף הנכ"וי לעבור דרך פתחו ולחצרו לית לן ביה דלא קפדינן אהוספה ואפילו באומנים דלית להו קצבה לנכ"וי ומכ"ש לנדו"ד דאית להו קצבה לנכ"וי

ואע"פ דבאומנים יכול למחות בראשון שהחזיק כמ"ש הרמב"ם בהלכות שכנים בפי"א וז"ל שאפילו החזיק ונעשה אומן יכולים לעכב עליו וכו' שאין לנזק זה חזקה וכו' ופסקה מר"ן בקצר בסימן הנז' ס"ד יע"ש. ומאחר שמוח' בראשון גם השני וכן אחריני