גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קכד

דבריו והרמב"ם כת' בד"א בגדי חול וכו' יע"ש. ולכאור' נראה הפך דבריו הכא וכן מה שהחתן פוסק וכו' משמ' דווקא מה שפוסק אבל מה שקנה לאשתו בלא פסקא בע"ח גובה מהם יע"ש

ואפשר לומר דב"ח מגרע גרע מניה דבעל כמו"ש מדבריו וכ"ש שאין בע"ח גובה מהם ובנכסים שקנה לאשתו בלא פסקא אין הבעל חוב גובה מהם אבל הבעל יכול למוכרם לצורכו ובנכסים שקנה לאשתו ע"י פסקא אפי' לצורכו אינו יכול למוכרם ואם מכרם המכר בטל וכ"ש שאין הבע"ח גובה מהם

א"נ הכא דע"י פסקא אפי' בדיעבד המכר בטל וכן בע"ח שגבה כבר מוציאין מידו אבל הכא לא קאמר אלא דאין בעל חוב גובה מהם לכתחילה אבל אם מכר וגבהם בחובו או מכרם הבעל כבר מה שעשה עשוי

א"נ הכא דנקט פסקא לא אצטריך אלא לענין כלי כסף וזהב דאין הבעל יכול למוכרם ואין בע"ח גובה מהם בחוב אבל לענין בגדים לא אצטריך דאפי' בלא פסקא אין הבע"ח גובה מהם ודברי רבינו הטור דכתב בח' ח"מ בד"א שאין נותנים וכו' היינו בבגדים בין בגדי שבת וי"ט בין בגדי חול אבל לענין כלי כסף וזהב מודה לרבינו הרמב"ם דבע"ח גובה מהם היכא דקנאם מרצונו בלא שום פסקא. וכן משמ' מדברי רבי' הטור דנקט בלשונו הזהב בגדים ולא נקט מטלטלים כלי כסף וזהב כמו דנקט בלשונו הזהב בח' א"ה וז"ל אבל המכנסת לבעלה מטלט' כסף וזהב וכו' וסמוך לו כתב וכן מה שהחתן פוסק וכו' משמע דלא פליג על רבינו הר"ם במז"ל אלא בבגדים אבל בכלי כסף וזהב מודה לו דב"ח גובה מהם

וכן ראיתי להרב הסמ"ע שפסק כן על דברי מור"ם שכתב בסימן צ"ז סעי' כ"ו דכתב מרן בד"א בבגדי חול אבל בגדי שבת בעל חוב גובה מהם כתב מור"ם וי"ח יע"ש והיא סברת רבי' הטור וכתב הסמ"ע די"ח לא פליגי אלא על הבגדים אבל כלי כסף וזהב מודי' דבע"ח גובה מהם ולכך הפסיק בדברי הרמב"ם וכת' וי"ח ואח"כ כתב תשלום דברי הרמב"ם דכתב ואצ"ל אם היה בהם כלי כסף וזהב וכו' יע"ש וכן כתב הריב"ש והביא דבריו הר"בי יע"ש

וראיתי לרבינו הטור שהביא דברי הרי"ף ז"ל וז"ל ורב אלפס פסק שהמכר שמכר הבעל לבדו מנצ"ב קיים וכו' עד שעת הטרפא יע"ש ומשמע שם בין מקרקעי בין מטלט' מדקאמר רבי' הטור ולזה הסכים א"א הרא"ש וכתב דווקא מקרקעי וכו' יע"ש. משמע דדברי הרי"ף ז"ל בכולהו

וראיתי להרב קהלת יעקב בשאלותיו שכתב בשם מהרי"ק שורש יו"ד שכתב בשם הרי"ף בתשובה שכלי זהב ובדולח אדם מקנה אותם ע"ד שתתקשט אשתו ואם הוצרך להם יתפרנס מהם הילכך בע"ח גובה מהם אלא אם כן התנו עמו בשעת קידושין להכניסם לה וכו' יע"ש

משמע דדעתו סובר כדסבר רבינו הטור כדכתי' לעיל דלא פליג על הרמב"ם אלא בבגדים אבל בכלי זהב וכסף מודה להרמב"ם דבעל חוב גובה מהם והיא דעת הרי"ף ז"ל ומה שכתב ואם התנו וכו' מוכרחים אנו לומר הא דקאמר אין יכול לגבות בעל חוב או למוכרם היינו לכתחילה אבל בדיעבד מה שעשה עשוי דל"עדי מנצ"ב דאמרי' אם מכרם המכר קיים עד שעת הטרפא

אלא שראיתי להרב הנז' שהביא בדבריו וכתב וכ"ש כלי זהב שהכניסה לו דאין בעל חוב גובה מהם וכ"כ הר' נתיבות משפט דף קל"ה וכן כת' הרב פמ"א בח"א סי' ק"ג יע"ש וכו' ואפי' תפס מפקי' מיניה וכו' יע"ש ולדבריהם קש"ל וכי עדיפי מנצ"ב דכתב ואם מכרם המכר קיים עד שעת הטרפא וכתב דקאי על הנכסים שהכניסה לו והא הוא פסק דאם מכר מכרו קיים

ואין לומר דבע"ח מגרע גרע ולכך אפילו תפס מפקינן מיניה אבל אם מכרם הבעל לצורכו המכר קיים דא"א שהרי בתחי' דבריו השוה אותם וכתב ואם הוצרך יתפרנס מהם הילכך בע"ח גובה מהם וכו' מש"מד דכל דאמרינן הבעל יכול למוכרם לצורכו הבעל חוב גובה מהם

ומוכרחים אנו לומר דאית ליה להרי"ף דמה שפסק לה הבעל בעת הקידושין עדיפי מנצ"ב ואפילו תפס מפקינן מיניה ולסברתו מוכרחים אנו לומר דמאי דקאמר בש"ס ולא עוד אלא אם הכניס לה שום משלו אין הבעל וכו' לאו הפסקא קאי כדעת רבי' הטור דהש"ס השוה אותם כמו נצ"ב ולדעתו עדיפי מנצ"ב ומוכרחים אנו לומר לדעתו הא אם הכניס לה שום משלו כגון שייחד מטלטלי לה כנגד נדונייתה או כנגד התוספת וכן ראיתי להרב ח"מ ז"ל בא"ה סי' צ' דפי' כן על דברי מר"ן שכת' מטלט' שנתן לה משלו והם לקוחי' מדברי הרמב"ם שכתב בעל וכו' או מטלט' שנתן לה משלו ופירש הרב ח"מ שלא נתן לה במתנה גמורה וכו' רק שהכניס לה שום משלו לייחד לה נגד התוספת יע"ש

והשתא אין אנו מוכרחים לפרש בדברי רבינו הרמב"ם כמ"ש לעיל אלא כמ"ש בדעת הרי"ף משום דעל הרוב אזיל בעקבו' משיחא ולעולם מידי דפסקא עדיף טפי מנכסי צ"ב ומאי דקאמר בש"ס וכן אם הכניס הוא לה שום משלו היינו שייחד לה וכו' כדפי' לעיל אבל מה שפסק לה היא מתנה גמורה מידי דהוה בא' שנתן מתנה לחבירו יכול לחזור בה אתמהא

וכן ראיתי להר' ב"א בסי' צ"ז שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי מה שפסק בה' מלוה עם הל"מ ותירץ דבה"מ מיירי שייחד לה מטלט' שיהיו לבטחון בידה ובה' מלוה מיירי בבגדים ותכשיטים שעשאם מדעתו ולא ייחדם לשמה וכו'

וראיתי להרשב"א ז"ל שהביא דבריו הרב"י בטור א"ה סימן צ' שכתב וז"ל שיכולה האשה למחות בבעלה שלא ימכור מלבושים ותכשיטים שעשה לה חמיה לקיים מה שהתנו בעת השידוכין וכו' ואם מכרם שלא מדעתה כופין אותו ב"ד לעשותו לה וכו' יע"ש

הרי מפורש יוצא מדבריו דס"ל כהני רבוותא דבפסקא מוציאין אפי' בדיעבד אלא דלדידיה. אין אנו צריכין לפרש דמאי דקאמ' בש"ס וכן שום שהכניס לה משלו כמוש' לס' הרי"ף והרמב"ם אלא השום היינו הפיסקא ואפי' בדיעבד לא מהני כמו דאית ליה בנכסי צ"ב דאפי' בדיעבד המכר בטל והביא דבריו ה"המ בפ'