גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קטו

במעמד אחד עם המלוה והלוה ואפילו אם יאמר כן המלוה ללוה צריך דוקא במעמד הערב ויתרצה לדבר זה ובנד"ד לא היה הערב עם הלוה והמלוה אלא שלח לו כתב לפרוע בעדו. ואם תחייבהו מפאת מעמד שלשתן ותאמר זה הוי כמו מע"ג מאחר ששלח לו לפרוע בעדו ליהודה. גם מצד זה פטור דמעמד ג' הוא אם היה נושה בו ואומ"ל מנה שיש לי בידך תנהו לפ' כמ"ש מר"ן ריש סי' קכ"ו וז"ל ואמ"ל במעמד ג' מנה שיש לי בידך תנהו ללוי וכו' קנה ואין יכולין לחזור וכו' והכא לא קאמ' ליה אלא תפרע בעדי ולא אמ"ל מנה שיש לי וכו' כמ"ש שם ס"ב בד"א כשהיה לראובן מנה ביד וכו' אבל אם לא היה וכו' אלא שאמר ליתן מנה ללוי בשבילי ואפרענו לך לא קנה וכו' יע"ש וה"ה אם לא הזכיר ואפרענו לך אלא תפר' בשבילי ותו לא לא קנה כ"א בידוע שיש בידו משל ראובן ואמ"ל תפרע בשבילי אע"פ שלא הזכיר לו מנה שיש לי וכו' אמרינן מסתמא דכוונתו על אותו מנה וקנה כמ"ש מר"ן שם ס"ג יע"ש

ועוד דנד"ד לא מקרי מעמד שלשתן מטעם אחר והוא משום שלא היו שלשתן ביחד אלא שלח לו ע"י כתב ולא מקרי מע"ג כמ"ש מר"ן שם סכ"א וז"ל מע"ג ליתיה מפי הכתב וכו' יע"ש

ואם תחייבו בכ"י הנזכ' מטעם שחייב עצמו סתם לפרוע לשמעון והכ"י הוא סתם וחייב עצמו בדבר שאינו חייב בו חייב כמ"ש מר"ן סי' מ' בריש הסי' וז"ל המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי אע"פ שלא היה חייב לו כלום ה"ז חייב כיצד האומר לעדים וכו' או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה וכו' חייב לשלם אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום וכו' יע"ש

דע דדברי מר"ן הם לקוחים מדברי הרמב"ם פי"א מהל' מכירה ושם פיר' דבריו וז"ל אע"פ שלא היה חייב לו כלו' חייב שדבר זה מתנה היא ולא אסמכת' יע"ש ור"ל הא דאמרינן אף על פי שאינו ח"ל חייב היינו בלא סיבה אלא בתורת מתנה נתן לו והוציאה בתורת חיוב כדי להתחייב בה הא לאו הכי לא יתחייב אם הוציאה בשם מתנה דבמאי יתחייב ואפילו בקנין אינו מתחייב דמטבע אינו נקנה בחליפין ולכך מתנה היא והוציאה בתורת חוב כדי להתחייב בה וממילא לית בה דין אסמכתא דקי"לן אסמכתא לא קנייא אבל אם החיוב הוא בסיבה כנדו"ד לפרוע חוב חבירו והוא בקש ממנו לפרוע בעדו דאית בה משום אסמכתא כמו שאומר הוא הטעני ואמר לי שישלח לי סחורה וע"ז סמך בכ"י שנתן והו"ל אסמכת' וכן החיוב הוא בטעו' והו"ל כמ"ש רבינו הטו"ר אם נתחייב אדעתא דהוא חייב לו ולבסוף נודע לו שאינו חייב לו אין ממש באותו חיוב והכא כוותיה דנתחייב אדעת' דישלח לו סחור' ולא שלח לו וכן לא הויא כמתנה דקאמר דבר זה מתנה הוא גם לא מקרי מחייב עצמו בדבר שאינו חייב וכו' אלא מקרי מחייב עצמו בדבר שהוא חייב בשביל הלוה ראובן ואחר כך נודע לו שאינו חייב משום שהכחיש בו שלא שלח לו הסחורה שהוא פטור כדכתיב' וכ"כ הרב ש"ך שם סק"א וז"ל היינו שיודע שאינו חייב לו וחייב עצמו כמו מתנה אבל מי שמודה לחבירו בחזקת שחייב לו וכו' הר"ז הודאה בטעות יע"ש. ומדקאמר כמו מתנה משמע דאינו חייב כלל בכל צד ואופן וליכא שום סיב' לחייבו אלא למתנה בעלמא אבל אי לאו כמתנה כמו שחייב עצמו מאיזה סיבה מאיזה אופן שיהיה לא מהני אפי' שטר והו"ל כערב שלא בשעת מתן מעות דבעי קנין

וא"ת וכי אנחנו מפיו אנו חיין דקאמר שהוא הבטיחני לשלוח לי סחורה ובשביל כך נתחייבתי ודילמא אשתמוטי קא משתמיט כמ"ש הש"ך ורבינו הטור אם נתחייב אדעתא דהוא חייב לו וכו' הר"ז הודאה בטעו' ואם נתברר הדבר בעדים או אם המלוה הודה לו וכו' משמע דדבורו לא מהני ואינו נאמן יע"ש. דשאני הכא דאין עליו שום חיוב אלא החיו' שלו מפאת הכ"י או השטר ואמרי' דאינו מתחייב לא בשטר ולא בכת' דלא מקרי מחייב עצמו בדבר שאינו חייב מחמת שיש סיבה שהוא פורע חוב של ראובן ואם תחשוב אותו ער"ק צריך קנין אבל הנדון דהש"ך הוא חייב בלאו הכי דהוא בחזק' שהוא חייב לו אלא דעכשיו רצה לפטור עצמו ולומר שטעה בהודאתו ואמרינן חזקת דאדם מדקדק בחשבונו קודם שיודה לפני עדים ולכך צריך לברר בעדים או אם המלוה מודה לסלק החזקה

ועוד דלא קאמר הש"ך דצריך לברר בעדים וכו' אלא למאי דסליק אפי' מסר השטר בעדים והעדים חתומים בו לזה קאמר צריך לברר בעדים וכו' משום דלית ליה מגו אבל היכא דליכא שטר אלא כתיבת יד בנדו"ד נאמן במגו דפרעתי לאחר זה ואין צריך בירור כמ"ש מר"ן סי' קכ"ו סעי' י"ג וז"ל אם לאחר שנתרצה הלוה וכו' ליתן למקבל אומר עיינתי בחשבוני ולא היה לו אצלו כלום וטעיתי במה שהודתי אם יכול לברר בעדים וכו' פטור אפילו היה בעדים כשנתרצה ליתן לו וכו' ואם אינו יכול לברר הטעות אם המחהו בפני עדי' וגם קבע זמן וכו' והוא בתוך הזמן אינו נאמן לומר טעיתי וכו' וטעמ' משום דלית ליה מגו ולא משום דלא היו דברים מעולם משום דהמחהו בעדים ולא מטעם דפרעתי שהרי הוא בתוך הזמן וחזק' אין אדם פורע חובו בתוך זמנו כמו שכתב הסמ"ע וכן נראה מגמר דברי מרן שכתב ואם לא המחהו בעדים וכו' נאמן לומר טעיתי במגו דלהיד"ם או במגו דפרעתי אם הוא אחר זמן ואפילו המחהו בעדים כמ"ש הסמ"ע שם דאם לא המחהו בעדים בלאו הכי נאמן במגו דלהד"ם בלא מגו דפרעתי אלא מיירי דהמחהו בעדים ולכך אצטריך לומר דנאמן במגו דפרעתי יע"ש נמצא היכא דליכא שטר דיכול לומר פרעתי נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי ודברי הש"ך דקאמר עד דיברר בעדים קאי אם יהיה שטר ועדים חתומים דאינו יכול לומר פרעתי ואפילו לימ"ש בתרא דקאמר היכא דהמחהו בעדים אינו נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי הרי מור"ם פי' דבריו דווק' דהמחהו בעדים משום דאדם מדקדק וכו' אבל אם לא הודה לו בעדים יכול לומר טעיתי במגו דפרעתי ואפי' אם נתן לו כת"י נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי וכו' יע"ש וכתב הסמ"ע וכן מפורש בד"מ דכת"י שאינו בעדי' דיכול לומ' אמנה או חתמתי שמי ע"המג יע"ש וכן כת' הש"ך יע"ש

ועוד כתב הש"ך בס"ק ט' וז"ל דדווק' כאן בהמחא' במ"ג הוא דלא מהני טעיתי במגו דפרעתי וכו' אבל היכא דשעבד נפשיה בלא מע"ג אפילו בפ"ע יכול לומר טעיתי במגו דפרעתי יע"ש א"כ בנדו"ד אתיא במכ"ש דנאמן לומר שהוא הבטיחני ואמר תפרע