גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קיד

חזקת ג' שנים שני חזקה ואע"פ דפסק מרן בסימן ק"מ וז"ל שקרקע הידוע לראובן בעדים שיודעים שהיה בחזקתו אפי' יום אחד דמשמ' דאפי' אין העדים יודעים בודאי שהיא של ראובן אלא שהיא בחזקתו שהוא דר בה וכמ"ש הסמ"ע ז"ל היינו באנשים נכרים שלא נשתתפו ולא היתה החנות בחזקת שניהם אבל בנ"ד שהיו שניהם מוחזקים בה זה כמה שנים לא מהני אלא בעדים ברורים שזכה בה ראובן מאת שמעון ושמעון אינו זוכה בה כ"א בשני חזקה אחרי הפרדם קשר השותפי' אבל בלאו הכי היא בחזקת שניהם כקדם ואמרי' המוציא מחבירו עליו הראיה ותשאר ביד מי שמוחזק בה כמ"ש מרן בסימן קמ"ו סכ"ב וז"ל זה אומר שלי וכו' ואין לא' מהם ראיה אם היה אחד מהם מחזיק בה מקודם תשאר בידו. וכן אם קודם השות' היה אחד מהם דר בה אפי' יום א' הוא או אבותיו הוא הזוכה בה אפי' שניהם היו משתמשי' בה בשותפות דקי"לן השותפים אין להם חזקה זה על זה והיא בחזקת הראשון שנשתמש בה קודם השותפ' ואם יש עדי' שזכה בה ראובן בהפרדם מהשותפות הוא הקודם ואפי' שמעון נשתמש בה קודם השותפות

ומה שטען שמעון דהעניינים הכתובים בשטר קאי אחנות דבריו מהבל ימעטו והשטר חספא בעלמא מתרי טעמי חדא דיכול לומר דהעניינים הוא קאי אמידי אחריני ולאו אחנות ויד בעל השטר על התחתונה ועוד דהשטר אדרבא סיוע הוא לראובן דהשטר כתוב בו דלא מחל לו בעניינים אחרים הידועי' להם כ"א עת"ז ואם קאי אחנות לא שייך בה לשון מחילה דלא שייך לשון מחי' אלא בחוב שהיה נושה בו דהלוא' להוצאה ניתנה ומועיל בה לשון מחילה אבל דבר שהוא בעין לא מהני ביה אלא לשון מתנה כמ"ש הרמב"ם בה' ז"ומ פ"ג ה"ב וז"ל מחל לחבירו חוב שיש לו עליו או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו וכו' יע"ש הרי שדבר ההוא בעין אינו מועיל בו כ"א לשון מתנ' דאל"כ אמאי בחוב נקט לשון מחי' ובפקדון לשון מתנה וכן פסק מרן בסי' ע"ג סי"ט בשיש לו ביד חבירו חפץ לא שייך בו לשון מחילה אלא לשון מתנה יע"ש וכן פסק מרן בסי' רמ"א וז"ל המוחל וכו' ודווקא מטלטלין אבל קרקע לא אפילו דר והחזיק בה יע"ש ואמרינן דודאי העניינים הכתובים בשטר הם הדברים דשייך בהו לשון מחילה ולא קאי אחנות דאין מועיל בה לשון מחילה כמ"ש מר"ן סימן מ"ב סי"ב כתוב בשטר סלעים סתם ע"ש ועיין בסמ"ע

ויש לי פה עוד להשיב ולומר דאפילו העדים עצמם החתומי' על השטר ואמרו שהמחילה היה ע"ת יכולים להעיד על המחילה הראשונה שלא היתה ע"ת ואין בה משום חוזר ומגיד משום דק"ילן דמיישבים דבר העדים אפי' ע"צ הדוחק במשמעות רחוקה כדי שלא יהיו מוכחשים זה מזה כמ"ש מרן בסימן כ"ט כל שאנו יכולים לכוין דבר העד וכו' כמו שיש לנו לתרץ דברי שני עדים וכו' יע"ש ועיין בסמ"ע שם במה שכתב בשם הריב"ש וז"ל בע"א שמעיד שהיה תנאי בדבר והעדים אחרי' אומרי' שתנאי נכתב בשטר וכו' וי"ל דשמא חשבו שהדברים שבע"פ אינם חשובים תנאים וכו' יע"ש גם בנ"ד יש לנו לומר דמה שכתבו בשט"ז דהמחילה היא ע"ת חשבו מאחר שקרעו שטר ראשון וחדשו שטר אחר מחילה ראשונה נתבטלה והעיקר המחילה דהשתא ולאו כ"ע דינא גמירי

חוזרני על הראשונות דלמאי דכתיבנא לעיל דאין לשון מחי' מועיל אלא בחוב שהוא נושה בו יצא לנו גם לענין מחי' מאתים גרושו' שמחל לו בה לא מהני ואפי' אם קיים תנאו כמ"ש מר"ן בסי' ר"ג ס"ט דהמטבע אינו נקנה אלא ע"ג קרקע ודווקא פקדון אבל החוב אינו נקנה אלא במעמד שלשתן ואם בשטר בכתיב' ומסירה ואף על פי שהשותפים חולקים שטרות זה כנגד זה כמ"ש מר"ן בסימן ס"ו היינו לענין חלוקה שיזכה כל א' בחלקו נהגו כן ולא בעו כת"ומס אבל לענין שיזכה במחילה בעי כתיבה ומסי' או מעמד שלשתן

אלא למאי דטען ראובן דהמחילה שמחל לו בשביל שקבל עליו לטרוח בשבילו ולגבות לו החוב' שנושים באחרים ואפי' יש לו הפסד אם נשתדפו החובות כל ההפסד עליו הוא מהני לשון מחילה דלא מחל לו בחנם ומקרי שכר טרחו שהרי אם יחזור במחילה צריך ליתן לו ש"טר וכל מה שהפסיד בחובות צריך ליתן חלקו וה' יצ"מ ויראנו מת"נ

הלכה ט"ו המחייב עצמו בממון לאחד בלא תנאי כלל וכו' שדבר זה שדבר זה מתנה היא ולא אסמכתא ע"כ. ועיין להה"מ ז"ל

שאלה ראובן שהיה נושה בו שמעון מנה. ושלח ליהודה אגרת ואמר לו תפרע בעדי לשמעון מנה שנושה בי וגילה אוזן שמעון בדבר זה. ובא שמעון אצל יהודה לפרוע לו החוב הנז' שנושה בראובן כמ"ש לו והשיבו יהודה שעכשיו אין לו מעות מזומנים ולזמן פ' אפרע לך דמי החוב הנז' ונתן בידו כתב ידו וז"ן מודה אני ע"ע החו"מ שאני מחויב לפ' מנה לפורעו לו בזמן פ' על זה פ' ואחר שהגיע הזמן בא שמעון אצל יהודה לפרוע לו הכת' הנזכ' והשיבו יהודה לאמר דאין בידי מאומה משל ראובן והוא שלח לי ואמר לי תפרע בעדי מנה לשמעון ועם ספינה ראשונה אשלח לך סחורה וכמה ספינות באו ולא שלח לי גם אני לא אפרע לך תלך ותתבע ראובן הלוה. ואין לך שום תביעה עלי. ונפשם לשא'ול הגיעה יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה

תשובה לעד"ן שאין על יהודה הנזכר שום חיוב בענין זה כי אם תחייבהו מכח ערבנות ותאמר מאחר שהחיוב הוא מפאת ראובן הו"ל ערב קבלן בעדו הו"ל ער"ק שלא בשעת מתן מעות שכבר ראובן מחויב ועומד לשמעון מקודם לזה ושלח לו לפרוע בעדו וחייב עצמו לפורעו לזמן פ' והו"ל ערב שלא בשעת מתן מעות וכעי קנין ואפילו כתב בשטר עצמו לא מהני כמ"ש מר"ן בסי' קכ"ט ס"א וז"ל המלוה את חבירו ואחר שהלוהו אמר לו אחר אני ערב וכו' אין הערב חייב כלום וכו' אבל אם קנו מידו שהוא ערב וכו' נשתעבד ע"כ. וכן לא תחייבהו מחמת שכתב לו כת"י חוב בעלמא סתם ולא הזכיר בו הערבנות כלל ונעשה הוא עצמו בע"ד והוא במקום לוה והו"ל כמו פטרו דחייב אפילו שלא בשעת מתן מעות ואפילו בלא קנין כמ"ש מור"ם שם ס"ג וז"ל וכן אם פטר הלוה ע"פ הערב הו"ל כערב דשעת מ"מ וכו' יע"ש היינו אם פטרו בפי' דהיינו אם פטר המלוה ללוה ע"פ ערבנות הלה לגמרי שאמר לו בפי' מעתה לא יהיה לי עסק עמך כ"א עם הערב כמ"ש הסמ"ע שם. אבל הכא ליכא אלא חיוב בעלמא שנתחייב לו בכת"י ועוד שהערב לא היה