גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קיא

תורה היא וללמוד אני צריך תחי' דבריו בקושיא שנית שהקשה וז"ל ועוד י"ל דלפי המכילתא דמשמע מינה תי' בשבט יתירה וכו' דהא לא מצית למימר דוקא בשיש בו כ"ל מכח הק"ו דהא קי"ל אין עמ"ה וכו' יע"ש מאי כוונת הרב אם כוונתו לומר תיבת בשבט יתירה מכח הק"ו כדמוכח מדברי המכילתא אם כן מאי קאמר דהא לא מצית למי' בשיש בו כ"ל מק"ו דאעמ"ה ואם כוונתו לומר בשבט יתיר' ולא באה אלא ללמד דבעי' שיש בו כ"ל ולכך הוקשה לו דהרי מצינן למימר אפי' אין בו כ"ל והא בשבט יתירה לומר לך דבעי כ"ל ז"א דכוונת רש"י היא לאמר דאם לא נאמר בשבט אפי' אין בכ"ל ת"ל או באבן יד והלא דברים ק"ו וכו' תדע דאל"כ תקשה לרש"י ז"ל דבריו הפך המכילתא דקאמ' בשבט מגיד שיש בו כד"ל ומאי קאמר ברש"י בשבט בשיש בכ"ל או אפילו אבכד"ל והא במכילתא קאמר דתי' בשבט לא נכתב אלא לומר לך דבעי כד"ל אלא מוכרח אתה לומר כדפירש' והיא עד שלא יאמר דקאמר במכילתא

עוד קצרה דעתי להבין דברי הרב שהקשה על מהרמ"ג וז"ל וקשה לי על דבריו דהבין דעבד א"צ שיעור בברזל כדין ישראל והא ליתא דהרי מבואר בדברי רבינו שכלל סכין וסייף עם אבן ואגרוף וכתב על כולם ואמדוהו למיתה משמע דבכלם בעי' שיש בהם כד"ל וכו' מאי ראיה מייתי מדברי הרמב"ם שכלל אות' משום דדינם שוה לעניין יום או יומים דלא בעי ולעולם הא כדאיתא והא כדאיתא דסכין וסייף אפי' בכ"ש אבל: אבן ואגרוף בשיש בה כ"ל ומאי שנא אבן ואגרוף משבט משום דלא נתנה תורה רשות לאדון להכות באבן ואגרוף לכן אין דינם ביום ויומים ואם הבין הרב שאמדוהו שכת' רבינו היינו כשיעור ז"א דכוונת רבינו היא לאפוקי אם אמדוהו לחיים אפי' יש בו כד"ל ומת אינו נהרג כדאשכחן בישראל כמ"ש רבינו בפ"ג מה' רוצח יע"ש ולעולם הא כדיניה והא כדיניה דסכין וסייף אפי' בכ"ש ואבן ואגרוף בשיש בו כד"ל ואינם דינם ביום ויומים משום דלא נתנה תורה רשות להכות עבדו בהם כמ"ש רבינו ע"ש ובעי' דאמדוהו למיתה אבל אם אמדוהו לחיים ומת פטור דלא עדיף מישראל דחמיר אבל אם הכהו בשבט שיש בו כד"ל דינו ביום ויומים משום דנתנה לו תורה רשות להכותו בשבט אבל אם אין בו כד"ל פטור עליו דלא עדיף מישראל וכך פי' המכילתא לדעת רבינו בשבט מגיד שיש בוכ"ל ר"ל מדהול"ל ואיש כי יכה את עבדו או וכו' ומת ולא לכתוב בשבט וכתב בשבט לומר לך דבעי' שיש בו כד"ל ומדהו"ל למימר באבן או באגרוף ואמר בשבט לומר לך דאין דין יום או יומים אלא בשבט דנתנה לו רשות להכות בו ולא באחריני ונלמוד מינה תרתי שיש בו כ"ל. דוק מינה הא בברזל אפילו בכ"ש כדין ישראל וילפינן מינה דווק' בשבט נדון ביום או יומים ולא באבן ואגרוף מדלא קאמר באבן וכו' והוה דייקי' הא בברזל אפי' בכ"ש וחזר דין הברזל כדין האבן והאגרוף דזיל בתר טעמא משום דלא נתנה וכו'

עוד יש לי לדקדק על הישוב שיישב הרב דברי המכילתא ופי' דברי המכילתא דקאמר אין עונשי' מ"הד קאי אחר שהכה עבד חבירו כמו שפירש"י כי כספו הוא הא אאחר שהכהו אע"פ ששהה מע"לע חייב ואי גמרינן מק"ו לא היינו יודעים בהכהו אחר דבעי כשיעור דאי ילפינן מק"ו ליכא ילפותא דאינו בדין דיום א"י דאי יליף מהאדון איכא למפרך מה לאדון שכן ישנו בדין יא"י ונמצא האחר מתחייב בכ"ש מכח הק"ו ע"ש וקלסיה הרב עצמו להישוב הזה

ואני הדל ורזה סלח נא אנכי מבקש מכ"תר דעלה מן הישוב ואין הדעת סובלתו לומר דמאן דהרג עבד חבירו חמיר מישראל ודין עבד כנעני אפילו אין בכד"ל וישראל בכד"ל ועוד מה שכתב דאינו בדין יום א"י משמע מדבריו דהק"ו הוא דישראל חמור דאין בו דיא"י ועבד קל משום דאית ביה דיא"י והרוא' יראה בדברי רז"ל שהביאו דברי המכילתא לא נזכר בה כ"א ישראל חמור ועבד הקל ויכולני לומר דחמור משום דחייב בכל מצוות התורה אבל העבד קל משום דאין מחוייב בכל המצוות דעבד כנעני דינו כאשה בכל המצוות וא"כ נלמוד מינה דגם אחר שהרג עבד כנעני של חבירו. ואפי' אם הר' ראה שכך כתוב במכילת' מ"מ גם זה ק"ו הוא ולא הוה מחייבינן אחר אלא בשיש בכד"ל מכח סברא ועוד דהוה ילפי' ליה מהאדון גופיה שאינו חייב כ"א כשיש בכד"ל מה אית לך למימר מה לאדון שכן ישנו ביום ויומים ישראל גמור יוכיח שאינו ביום ויומים ולא מחייב כ"א בשיש בו כדי להמית ואתיא במה הצד ועוד דלפי דבריו לא מקרי זה עומ"ה אלא משום דלמדנו המכה עבדו מק"ו נתגלגל. חומרה: זו לאחר ואין זה עונשים מ"ה דמשמע מן הק"ו גופיה בא העונש ועוד דאין סברא כדפי'

פרק י"ג הי"ב וכן שתי ספינות העוברות. ופוגעות זו בזו אם עוברות שתיהן בבת אחת טובעות ואם בזו אחר זו עוברות וכן ב' גמלים וכו' כיצד הן עושין וכו' ובזה וכיוצא בו נאמר בצדק תשפוט עמיתך ע"כ ועיין להרב כ"מ. והכי איתא בפרק א' ד"מ (ד' ל"ב ב') ריש לקיש רמי כתיב בצדק תשפוט עמיתך וכתיב צדק צדק תרדוף הא כיצד וכו' רב אשי אמר מתני' כדשניין קראי אחד לדין ואחד לפשרה כדתניא צדק צדק תרדוף א' לדין וא' לפשרה כיצד שני ספינות עוברות בנהר וכו' וכן ב' גמלים שהיו עולים וכו' וי"לד אמאי הוצרך לומר כיצד וכו' והול"ל א' לדין וא' לפשרה אם ירצו בפשרה מה טוב וא"ל ישפוט להם הדין יקוב את ההר וקרא קמל"ן שחובה על הדיין לפשר ביניהם מקודם ואם לא ירצו בצדק תשפוט הדין. ואפשר לומר דטעמו משום דקאמר. קרא צדק צדק תרדוף ומוכרח אתה לומר דצדק א' הוא לדין וצדק הב' לפשרה דסמיך ליה הכתוב תרדוף ולא שייך רדיפה אלא בפשרה דהיינו כשיבואו לדין לפניך צדק תרדוף חזר לעשות להם פשרה אבל לגבי הדין לא שייך לומר תרדוף וכי ילך לבקש לבני אדם לעשות להם הדין ולכך הוצרך לומר כיצד אפשר לעשות הדין ולעשות הפשר' פי' ואמרי' ב' ספינו' שני קרובות או שני רחוקות בזה צדק תרדוף לעשות להם פשרה ומעלות שכר זו לזו דבזה מוכרח לפשרה ולא לדין

ונראה דרבינו ז"ל פסק כדברי הברייתא הזאת. ובמה שסיים דבריו וכתב ובזה וכיוצא בו נאמר בצדק תשפוט עמיתך תמיהא לי דהול"ל ובזה נאמר צדק תרדוף כלשון הברייתא דהברייתא דקתני א' לדין וא' לפשרה לא קאי אקרא דבצדק תשפוט וכו' אלא אקרא דצדק צדק תרדוף א' צדק לדין וא' צדק לפשרה. והכ"מ לא דיבר מאומה בדבר זה: