גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קי

טעה באמת מחמת שהטעות בדין

כלל העולה ממאי דכתיבנא דחייב שמעון לשלם לראובן כל מה שנתחייב לו בשטר ואפי' באמ' טעה כדבריו דמחי' הו"מ חי ועוד לא מקרי נתפס בעד חבירו כדכתיבנא לעיל. והי"מ ומי שחותמו אמת ינחני במעגלי הצדק והאמת: הלכות רוצח

פרק ב' ה"ב אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו וכו' כל אחד מאלו שופך דמים הוא וכו' עיין להרב המגיד ז"ל וראיתי להמש"ל ז"ל שהביא מה שנסתפק מוהרימ"ט אי אמרינן באיסורא דרבנן אין שליח לדבר עבירה מי אמרינן כיון דמן התורה חשיב שליח אמרינן דהוי שליח או דילמא אפילו במילי דרבנן ד"ע מקרי ושייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין

וכתב עליו הרב ז"ל ואני תמיה עליו מההיא דפ' שור שנגח את הפרה ד' נ"ג נימא וכו' יע"ש בפי' רש"י ושוב הוקשה לו מההיא דפר"ק דמציע' דף י' דקאמר איכא בינייהו כהן וכו' א"נ איש דאמר לאשה הקפי לי קטן ואי אמרת וכו' דאף דנשים אינם מוזהרות על לא תקיפו מ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא ואפילו מקפת את הקטן וכדאיתא בנזיר יע"ש עכ"ל

ולכאורה יש לדקדק אמאי לא הביא ראיה מרישא דכהן שאמ' לישראל וכו' דאמרי' אשלר"ע עד שהוצרך להביא מאיש שאמר למשה הקיף וכו' דאית ביה איסורא גם מרישא דכהן שאמר לישראל אף על גב דלית ביה חיובא משום דמותר בגרושה מ"מ איסורא איכא שסייע בעבירה וקידש אשה גרושה לכהן והו"ל ידע"ע וי"ל דמרישא דכהן שאמר לישראל איכא איסורא דאורייתא ולא דרבנן ולית מינה ראיה וכן ראיתי בתוס' בסוגי' שכ' ואע"ג דעובר משום לפני עור מ"מ לאו בר חיובא הוא הרי דאית ביה איסורא דאורייתא אבל באשה אין בה כי אם איסורא דרבנן אבל לפני עור לית בה דמאחר דקטן לאו בר עונשין הוא ליכא מכשול

אך ק"ל ע"ד המש"ל במ"ש בסו"ד ודוחק הוא בעיני לומר דסוגיא זו אתיא אליבא דר"ה דאית ליה דגבי אשה אפי' איסורא דרבנן ליכא מאחר דלית הלכתא כוותיה יע"ש דאיך לא ראה דברי התוספ' בנזיר דכתבו הלכה כר"ה דסוגיא דמציעא אתיא כוותיה יע"ש ר"ל דלא אתיא כר"א בר פלוגתיה ועוד דמוכרח הוא דסוגי' לא מתוקמה אלא כר"ה דהא קתני בפירוש דמשלח חייב דאשה לאו בת חיובא היא והיא כר"ה דלרב אדא אשה בת חיובא היא והא ראיה דאם הקיפה לגדול חייבת וטעמא מאי דאם הקיפה לקטן פטורה משום דקטן לאו בר חיובא הוא ומקיף דומיא דניקף ועוד אפילו גדול פטור מהאי טעמא אבל האשה מצד עצמה חייבת ועוד מדקאמר לאשה ולא קאמ' לאיש הקפי לקטן ש"מ דווק' אשה ולא איש והיא כר"ה אבל לרב אדא אפי' איש פטור כדאמרי' דמקיף דומיא דניקף א"כ סוגיא מוכחא כר"ה ולא כר"א כמ"ש התוספות ומאי דקאמר ודוחק לומר דסוגיא כר"ה משמע דאתיא כר"א וזה אינו וא"ת גם לר"ה קשה אמאי נקט קטן דהוא אית אפילו גדול אין האשה חייבת עליו כבר כתבו התוספות דה"ה גדול והאי דנקט קטן משום דגדול לא שביק נפשיה משום דהוא חייב ובר המחאה הוא אבל קטן לאו בר המחאה. הוא וכ"כ התוספות במציעא יע"ש

גם ק"ל על מאי דקאמר מאחר דלית הלכתא כוותיה וזה אינו דכל הפוסקים פסקו כר"ה דהמקיף לקטן חייב ולא כר"א דאית ליה המקיף לקטן פטור וכן פסקו ג"כ באשה דפטורה כמ"ש הב"י משם הרי"ף והרא"ש והטור וספר המצות וכ"פ מרן בקצר ועוד מהיכן משמע מהש"ס דנזיר דאשה אית לה איסורא דרבנן אי לר"א אית ליה דומיא דניקף וכמו שהקטן לית ליה איסורא כלל ואפי' מדרבנן כן האשה לית לה איסורא כלל. ואולי דעת הרב היא מאחר דהרמב"ם פסק דבאש' איכא איסורא אפי' לקטן והיא כר"א דאע"ג דאית ליה דומיא דניקף מ"מ הוא ס"ל דאם באמת המקיף לקטן חייב כר"ה אמרינן דגם האשה חייבת אלא דאית דהמקיף לקטן פטור ולכך איענוש ולא הו"ל לר"ה זרעא כל יומי דר"א מכאן דאית לן איסורא כר"א לסברת ר"ה דאית ליה המקיף לקטן חייב ודו"ק:

אלא דעדיין לא נתקררה דעתי דרש"י כתב אשה : נמי חייבת משמע מדאורייתא ולא מדרבנן וא"כ בין למר ובין למר ליכא איסורא דרבנן

פרק ג' ה"א המכה את חבירו בזדון באבן או בעץ והמיתו. אומדין דבר שהכהו בו ומקום שהכה עליו אם ראוי אותו חפץ להמית' באבר זה או אינו ראוי וכו' עכ"ל. ועיין בדברי מר"ן בכסף משנה. וראיתי להמכילתא והביאה רש"י ז"ל בפירוש לחומש על מאי דכתיב וכי יכה וכו' בשבט בשיש בו כדי להמית או אינו אלא אפי' אין בו כדי להמית תפ"ל בישראל וכו' והלא דברים ק"ו ומה ישראל וכו' וכתב הרא"ם ז"ל וא"ת א"כ בשבט ל"ל תפוק ליה מק"ו כבר הק' במכילת' ותירצו אם אמרת כן ענשת מן הדין יע"ש

ואני בעניי שמעתי מקצת מת"ח כשהיינו מקובצי' בפקידת השנה של החכם כהר"ר יעקב אבן דנאן זלה"ה מקשים והא דברי המכילת' דבר תימא מאי עונשין מ"הד איכא הכא אדרבא הק"ו אינו בא אלא להקל עליו שאינו חייב מיתה אלא אם כן יש בו כדי להמי' דבלאו ק"ו היה נהרג על עבדו אפי' הרגו בדבר שאין בו כדי להמית והק"ו הקל עליו עד שיהא בו כדי להמית ובאמ"ד תירצתי להם דאע"פ דהק"ו הקל עליו לעניין השבט ואבן ואגרוף מ"מ מחמיר עליו בברזל דאע"פ שאין בו כ"ל כדקי"ל בישראל דהכל נגמר מק"ו ואע"פ דבכלי ברזל ליכא בו ק"ו כאחריני מ"מ יש ללמוד מישראל לעבד מאחר דכלי ברזל ממית בכ"ש חזר דינו כשבט ואחריני בשיש בהם כד"ל כמ"ש רש"י גלוי וידוע וכו' שהברזל ממית בכ"ש לכך אצטריך בשבט

ואחרי מופלג ראיתי למהרי"ע ז"ל שהקשה כך ותירץ בשם מהר"ם גאלנטי ז"ל אלא שהוא הרחיב התירוץ בראיות מדברי הרמב"ם ז"ל והרב מהרי"ע דחה דבריו באמת הבנין וגם הראיה שהביא מדברי הרמב"ם ז"ל

ואנן יד עני יש לי מה לפלפל בדבריו ז"ל דקב"ה חדי בפלפולא ואע"פ דכתותי מכתת שיעורי