גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קט

איסורא וגרע ממשכנתא בלא נכייתא דהתם אחריותו עלה דנפילה ושריפה אבל הכא המעות הלואה גביה דנתנום לו אדעתא דמכירה והיא בטעות ואיכא איסור' לכל ומחי' אינה מחי'

גם ק"ל על מאי דתירץ הרב זי"ע דשאני פרק י"ד שהטעות היתה בפירות עצמם. אבל בזביני שהטעות היה בגוף הקרקע והפירו' דבר הנמשך מגוף הקרק' שבו היה הטעו' לא אמרי' בהו מחי' בטעו' הויא מחי' יע"ש ולדבריו אמאי קאמר הרא"ש התם זביני וליכא איסורא ומחי' מחי' הכא הלואה ואיכא איסורא מחי' אינה מחי' ולמאי איצטריך לטעמ' דאיסור' יאמר שאני זביני דלא הוי הטעות אלא בפירות ולכך מחילתו מחי' אבל הכא הלואה והטעות בגוף הקרקע לא הויא מחי' ואם הוצרך לכך משום דלשון הש"ס אינו מדוייק היטב דקאמר הכא הלואה התם זביני תקשה לדבריו אמאי הש"ס לא מחלק בהכי כחי' הרב ז"ל ואמאי קאמ' התם הלואה הכא זביני

ועוד גם לתירוץ שני שתיר' ואמר דשאני פירות דקל דלאו על מגן קאכיל להו אלא בזוזי דיהיב ללוקח אבל בזביני דאמרי' הדרא ארעא והדרא פירי למרייהו נמצא פירות שאכל יתרים על מעו' לא אמרינן מחי' מחי' אפי' טעה בדין ולאו משום איסור דרבית קאמר לה אלא משום דהוי כמניח את חבירו ליטול חפץ ונמצא שאינו שלו ע"ש וכת' על תירו' זה כעין תירוץ זה תירץ הרב בעל המאור והביא דבריו ז"ל וז"ל והלכתא כרבינא בתרוייהו כיון דאיסו' היא ומחי' בטעו' לא הוייא מחי' ואי ק"ל הא ק"ל מחי' בט' הויא מחי' בזביני דדקל דר"ן יש להשיב שאני הכא כיון דהדרא ארעא והדרי זוזי למרי' הויא ליה כהלואה ואסי' עכ"ל ואע"ג דאיהו ז"ל משום לתא דרבית נגע בה הרא"ש ז"ל משום לתא דגזל נגע בה ע"ש בדברי הרב

ואני הדל נרלע"ד דליכא שום ראיה לדבריו ולא נצרכה אלא להעדפ' דהויא ראיה לסתו' וכוונ' המאור ז"ל כדכתיבנא משום דאיכא איסורא ולכך מחי' אינה מחי' אבל בפירות דקל דליכא איסור'. אבל טעמא דגזל ליכא שום חילוק בינייהו וכו' וליכא לתא דגזל אלא בגזל מרובה דאוכל פירות על מגן ואינו נותן מעות אבל בגזל מועט כגון פירות דקל דנותן לו דמי הפירו' אע"פ דנתייקרו הפירות הויא ליה גזל מועט ומותר אתמהא ולפעמים מתייקרים ביותר והויא ליה גזל הרבה וכי נתנו חכמינו ז"ל דבריה' לשיעורי' וכיון דגבי פ"ד מחי' מחי' גם בזביני דאסמכתא מחי' מחי' אי לאו מטעם דאיסורא

איברא דמאי דדחקיה להרב ז"ל לפרש כן דעת הרא"ש הוא משום דנדחק בדבריו ז"ל דכתב בדברי קדשו דהויא מחיל' בטעו' והוי כמניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו ונמצא שאינו שלו יע"ש. דמשמע להו משום איסור רבית וזה אינו הכרח דאינו כן אלא אמאי דקשיתיה מאי שנא ממשכנתא בלא נכייתא דאית ליה לרבינא דאינו מחז' ותירץ דזה אית בה תוספ' הטעות על המשכנתא והוי כמניח חבירו אבל משכנתא לית בה טעותא אבל בזביני דאסמכתא עם פ"ד יתרץ מוכרח כדכתיבנא

ואבוא היום אל העי"ן עין רואה להשיב להשואל על שאלתו דחזינן לכולהו רבוותא גדולי הפוסקים ז"ל רש"י והרי"ף והרא"ש והרשב"א כולהו אית להו מחילה בטעות בדין הוייא מחילה וגם הרמב"ם ז"ל דפסק בפירות דקל דאי שמיט ואכיל זכה ודאי טעמיה כסברת הרי"ף רבו משום דמחי' בטעות בדין הוייא מחי' בר מסברת התוספות דאית להו מחי' בטעות בדין לא הויא מחי' ופירות דקל משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה יע"ש ומסתמא דדעת מר"ן בפירות דקל ס"ל כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהם עמודי ההוראה בכל מקום וס"ל מחי' בטעו' בדין ה"מ

אמנם אין הראיה מכרעת לנ"ד דמאי דאית לן מחי' בטעות בדין ה"מ הוא לאחר שתפס כמו פ"ד דאמר רב נחמן ואי שמיט ואכיל זכה ובנ"ד לא תפס כלום כי אם שנתחייב לו בשטר חוב גמור וצ"ל אם מקרי תפיסה במה שנתחייב בשטר או לא

אבל אשכחנא לה פתרי במה שראיתי להג"מ פ' כ"ב מה"מ שכתבו בשם העיטור וז"ל והאי נמי דזבין וכתב ליה שטר ומסר ליה שטרא כמאן דתפיס דמי יע"ש ופסק מור"ם בסי' ר"ט ס"ד ור"ל אם כתב לו שטר מכירה ומסרו לו הו"ל כתפיסה דפירות דעדיף כוחא דשטרא כתפיסה

ואין לחלק ולומ' דשאני מחי' בטעו' בדין דכבר זכה באותו דבר אבל נ"ד הוא תובע חיובו שטר יוכיח דעדיין הוא תובע פירות דקל אחר שמכר לו בשטר ואמרי' ביה כאילו זכה בפירות ואמרי' מחילה בטעו' הויא מחי' וכן אמרינן בנ"ד אחר שנתחייב לו בשטר הוי הוא כגבוי ואמרי' מחי' בדין הויא מחי'

ואל תשיבני דבר ממה שפסק רבי' הטו"ר סי' מ' וז"ל אבל המודה לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ואח"ך נודע לו שטעה ונתברר הדבר בעדים ה"ז הודאה בטעו' ואפי' מסר לו השטר בעדי' וע"ח בו יע"ש דשאני התם דטעה בגוף הענין דקי"לן מחילה בטעו' בגוף הענין אינה מחי' וכן. מוכח שם מדברי הר"בי וז"ל ואם בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שהוא טועה וכו' דהויא ליה כעובדא דגינאי דאיתא בגטין יע"ש ואפילו טעה בגוף הענין דאית לן מחי' לה"מ אם כתב לו שטר אינו נאמן לומר טעיתי עד שיברר טעותו בעדים כדמש' מדברי הטור שכ"לע

ודעדיפא מינה ראיתי להרבי"ע בספרו ב"י שאלת מ"ב שכתב בשם מהרימ"ט סי' ס"ח וז"ל אלמנה שנתחייבה בשטר לפרוע ס' פרחים ואח"כ אמרה שבטעו' נתחיי' שלא ידעה שבעלה היה לו הרשאה מאחיו וכו' ופסק דאינה נאמנת כלל לומר שבטעות נתחייבה מטעמא שכתב הרי"ף גבי הנהו גינאי דאלת"ה כל שטרי דעלמא נמי נימא דבטעותא הויא מילתא ונפטר וכתב שהסכימו עמו מהר"י קארו ומהר"א שלום ומהר"ר יחיאל ז"ל יע"ש למדנו מד"ק דאפילו במלתא דשייך לומר בה מאומד דטעה אינו נאמן מאחר שנתחיי' בשטר

אלא שראיתי להרב באר הגולה סי' י"ב שהביא משם מהר"ם אלשיך ז"ל טעותא בדין בדבר דשייך למטעי ביה נאמן יע"ש

ואפשר דשם לא נתחייב בשטר ולכך מחי' אינה מחי' אפי' טעה בדין ועוד דנאמן לומר טעיתי דמגרע טפי מחמת שלא נכתב השטר ואעפ"י שקנו מידו אבל אם נכתב השטר בלא"ה מחי' מחי' אפי'