גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קח

ועוד לעד"ן דחייב מצד הקנין והחיוב שחייב עצמו בשטר אפי' אם היה באמת מקרי נתפס בעד חבירו ופטור חייב מצד הקנין כדאיתא בש"ס פ' א"נ ד' ס"ו ע"ב אמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קנייא הדרא ארעא והדרא פירי למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הוייא מחי' והא המוכר פירות דקל לחבירו אר"ן אף משבאו לעולם יכול לחזור ומודה דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה ותי' התם זביני הכא הלוואה

ופרש"י והדרא פירי לאחר שלשה אם אכלם הלוקח יע"ש

וראיתי להרב זי"ע אנאיים ז"ל שפירש דברי רש"י שכתב והדרא פירי לאחר שלשה וכו' דבתוך שלשה לא אכלינהו לוקח אלא מוכר או משלשין כדאמרן בריש סוגיין אבל אם אירע שאכלן ודאי בעמוד והחזר קאי כפי שיטתו דהוי דהוי ר"ק כדלקמן עכ"ל יע"ש

וסד"א מבקש מכ"תר דאגב חורפיה לא דק במאי דקאמ' או משלשין דכוונתו לומ' עד שלשה שנים אם הביא מעותיו אוכלם המוכר ואם לאו אוכלם הלוקח וזה אינו דדברי ר"ן בדלא אמר ליה מעכשיו ולכך אמר ליה הדרא ארעא והדרא פירי וא"כ אפי' לא נתן לו מעותיו אסור לאוכלם הלוקח דמ"מ אב"ר ולדעתם הויא ר"ק לדעת רש"י כמ"ש ודאי בעמוד והחזר קאי ולא דמי לריש סוגיין דהת' אם הביא ליכא איסור ללוקח ואם לא הביא ליכא איסורא למוכר

גם מ"ש ואם אכלם לוקח ודאי בעמוד והחזר אינו נראה למ"ד דכוונת רש"י היא דבתוך שלשה מה שאכל אכל ואינו חייב להחזיר דרש"י אזיל לשיטתיה דאית ליה משכנת' בלא נכייתא א"ר היא ולא ר"ק ואשתמיטיה דברי הר"בי בטור י"ד סי' קס"ד יע"ש

והא דכתב לקמן רש"י הכא הלואה היא ומחזי כרבית וכרבית קצו' דמי וכו' כוונתו ז"ל על הפירו' שאכל לאחר שלשה וא"ת דמאי שנא י"ל דשאני דבתוך שלשה הויא כמשכונ' בלא נכייתא ועלה קא סמי' ואחריותו עלה אבל לאחר שלשה נסתלק שעבודו מעליו והו"ל כמו הלויני ודור בחצירי דהוייא ר"ק. וכן מצאתי ראיתי סברה זו להרז"ה ז"ל והביא דבריו הר"בי ז"ל וז"ל ולהרז"ה והרא"ש פירות שאכל לאחר שלש יוצאים בדייני' להרז"ה משום דהוי ר"ק ולהרא"ש משום דהוי מחילה בטעות. ושאכל תוך שלש דינם כמשכונ' דאב"ר הוא ואינם יוצאים בדיינים ע"כ ע"ש ותשכח רווחא כמ"ש

עוד כתב הרב זי"ע ז"ל משמע מדברי רש"י דכל מחי' בטעות כי ההיא דהמוכר פיר' דקל וכו' שהוא טועה בדין הוייא מחי' וכל שהוא טועה בגוף הענין כמו הונאה דלא ידע דמחיל לא הויא מחי' וההיא דאסמכתא אע"ג דאינו טועה אלא בדין לה"מ משום איסור רבית דר"ק היא. ואע"ג דר"ק נמי אם באה כבר ליד המלוה מהנייא בה מחי' כמ"ש הרמב"ם ודלא כהגאונים מ"מ בשעה שהיה אוכל רבית קצוצה קאכיל ואנן סהדי דלא ניחא ליה ללוה דליחול ולעביד איסורא וודאי לא מחל ע"כ יע"ש

ואני הדל עמקו ממני דברי הרב דהא הרמב"ם כתב דאם מתחי' מחל הלוה למלוה ברבית כדי לקבלם לא מהניא מחי' אבל לאחר שקבלם ותבעו לדין ונתחייב להחזיר ורצה למחול מחי' מחי'

והשתא מאי קאמר אע"ג וכו' כמ"ש הרמב"ם דהרי אם מחל לו מעיקרא לא מהני בשעת אכילת פירות ואם אחר אכילה מי יאמר לן דמחל ואם באמת מחל לו בפי' מהני מחי' אחר אכילה ומאי קאמ' מ"מ בשע' שהיה אוכל ר"ק קא אכיל וכיון שכן אנן סהדי דלא ניחא ליה ליחול וכו' דבלאו הכי לא מהני מחי' ואפי' אומר בפי' מחלתי וא"כ לומר אחר אכילה מי לימא לן שמח' דהרי הרמב"ם כתב ומחל לו דווקא בפי' כמ"ש מצחות לשונו וז"ל אלא מאחר שאומרים למלוה להחזיר לו וידע המלוה שדבר זה אסור ויש לו ליטול ממנו אם רצה למחול מוחל וכו' ע"ש

גם קש"ל על דבריו שכתב וז"ל והרי"ף כתב התם זביני וליכא איסורא הויא מחי' הכא הלואה דאיכא איסורא לא הו"מ וכתב עליו הרב הנ"י ז"ל וז"ל ודעת הרב בהלואה אנן סהדי דלא ניחא ליה לאיניש למעבד איסורא ואי הוא ידעי דזביני בטילי לא הוה שביק ליה למיכל הילכך ליכא מחילה כלל ע"כ ופי' הרב ז"ל כוונת הנ"י ז"ל דלא תימא דלא מהניא מחי' ברבית הפך דעת הרמב"ם ז"ל לכך הוצרך לפר' דאנן סהדי וכו'

ולפי פירושו ז"ל הם הפך הרמב"ם דלדע' הרמב"ם אפי' מוח' בפירוש לא מהני מעיקרא. והוא קאמר דאנן סהדי מ"ש דאם מחל בפי' מהנייא מחילתו וזה הפך הרמב"ם ז"ל

ואני בעניי אומר דכוונת הר"ן היא לומר דאפילו מחל בפירוש מחי' אינה מחילה משום דאנן סהדי דלא ניחא ליה וכו' והוכרח לפרש כן משום דיוקא דלישנא דכתב הרי"ף לא הויא מחי' משמע מעיקר' לא הויא מחי' וטעמו משום דאנן סהדי אבל אם כבר קבל ואחר מכן מחלו בפי' מחי' מחי' כדברי הרמב"ם ז"ל

נקיטינן מדברי רש"י והרי"ף ז"ל דמחילה בטעו' בדין הוייא מחילה אם לא במקום דאיכא איסורא

והרא"ש ז"ל כתב התם זביני הכא הלואה בזביני דליכא איסורא מחי' מחי' והקשה דכל הקושיו' שהקשו התוס' ותי' שאני כל הני דלא ידע דמחי' מחי' מפורש יוצא מתוך דבריו דמחי' בטעו' בדין הוייא מחי' אבל אחריני דטעה בגופו הענין מחי' אינה מחי'

עוד כתב וז"ל עבד רבינא עובדא ואפיק פירי וקש'. והא רבינ' גופיה אית ליה במשכ' בלא נכייתא אין מחזי' וכו' וצ"ל אע"ג דהוה בעי למימר דהוה ר"ק לאו מטעם זה אפיק אלא משום דהוי מחיל' בטעות דבתורת מכר ירד לתוכה והמכר אינו מכר וכו'

והקשה הרב זי"ע אנאיים ז"ל דמאי שנא הא מפירו' דקל דהתם נמי כסבור שמכירתו מכירה וקושטא לאו הכי יע"ש

ולעד"ן דהרא"ש ס"ל כהרי"ף וכלישני' דייק ואזיל דכתב בזביני דליכא איסורא וכדעת הנ"י דלא ניחא ליה לאינש למעבד איסורא והכא באת ונוולה אחי איכא איסורא דלא גמר ומקני והו"ל מעות הלוואה גביה אבל לגבי דקל לא איכא שום איסורא דגמ' ומקני אלא שהדבר בטל מעצמו וכמ"ש הרב עצמו לדעת הרשב"א ואע"פ דחלוקי' במשכנתא בלא נכייתא דלדע' הרי"ף הוי ר"ק ולדעת הרא"ש הוי א"ר בהא דמכי' דאת ונוולה אחי כ"ע מודים דצריך להחזיר משום דאיכא